בריחתם של ששת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע עוררה שוב דיון במדיניות ישראל מול האסירים הפלסטיניים, שכלל טענות שונות על כך שלאורך השנים הופגנה מולם יד קלה. ח"כ צחי הנגבי התייחס לפן אחד בתופעה הזאת וטען כי דווקא בתקופתו כשר לביטחון פנים, ב-2004, הוא בלם תהליך הידרדרות שנמשך לאורך שנים בכל מה שנוגע ליחס לשביתות האסירים הביטחוניים.
"כששביתת הרעב החלה בתקופה שלי, אני באתי לראש הממשלה שרון, ואמרתי... אני מתנגד לכך שייכנעו כהוא זה…", הוא אמר בראיון לאריה גולן בכאן רשת ב'. "בעבר כל השביתות ניצחו את כל הממשלות, פשוט את כל הממשלות. שרון אמר לי 'תעשה מה שצריך', אז אני הודעתי: 'מצידי שישבתו עד מוות'. היה זעזוע גדול, אבל אחרי שלושה ימים הם הפסיקו את השביתה".
האם ב-2004 היחס לשביתת האסירים אכן היה שונה מהיחס לשביתות שקדמו לה, והאם השביתה אכן הסתיימה תוך שלושה ימים וללא הישגים לאסירים? בדקנו.
שביתת הרעב הראשונה של אסירים פלסטינים הגיעה שנה אחת בלבד לאחר מלחמת ששת הימים. ב-1968 מחו כ-150 אסירים בכלא שכם על תנאי כליאתם ודרשו לאפשר ביקורי משפחות ללא נוכחות סוהר. על פי דיווחי העיתונות מאותה תקופה, השביתה הסתיימה בתוך שלושה ימים בלבד, לאחר "שהגורמים המוסמכים" ביררו "את האפשרות או הצורך לשפר את תנאי העצורים". כשנה לאחר מכן, הכריזו מאות אסירים פלסטינים בכלא רמלה ובכלא אשמורת על שביתת רעב נוספת, במסגרתה הועלו כמה דרישות, שנענו באופן חלקי.
במרוצת השנים נרשמו כמה וכמה שביתות רעב דומות של אסירים ביטחוניים. ב-1970 בכלא שקמה, ב-1972 בכלא אשקלון, ב-1976 בכלא שקמה שוב, ב-1980 בכלא נפחא, ב-1984 בכלא ג'ניד ועוד. בכל המקרים הללו עדיין היה מדובר בפעולות מוגבלות במספרן - בין אסירים בודדים לכמה עשרות - וממרחק השנים קשה לומר עד כמה הצליחו האסירים לרשום בהן הישגים משמעותיים.
השביתה הגדולה הראשונה הגיעה ב-1987, כמה חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. כ-3,000 אסירים (75% מהאסירים שהוחזקו אז בישראל) הכריזו אז על שביתת רעב נרחבת. על פי דיווח בנושא בעיתון חדשות, נראה כי הפעם רשמו האסירים הישגים, וכי המחאה החלה לדעוך לאחר שנציב השב"ס "שיגר לאסירים איגרת אישית, שבה הבטיח לפעול בצורה אנושית והגיונית, תוך מתן טיפול נאות לאסירים". עוד צוין בכתבה כי נהלי בתי הסוהר אכן שונו כדי לתקן "פגיעה קשה בדרכי אחזקת האסירים הביטחוניים".
בשנת 1992 רשמו האסירים הפלסטינים שביתת רעב נוספת שהסתיימה בהישגים מצידם. אז הימים היו טרום הסכמי אוסלו, והאסירים פתחו בשביתה גדולה ב-16 בתי הכלא ברחבי הארץ. על מנת לא להכשיל את המגעים מול ההנהגה הפלסטינית, ואולי גם מתוך הנחה שחלק גדול מהאסירים ממילא ישוחררו בקרוב אם אכן ייחתם הסכם, נאלצו הרשויות בישראל להיענות לחלק מדרישות השובתים ושיפרו באופן ניכר את תנאי המאסר.
ומה קרה ב-2004? במהלך כהונתו של שרון כראש ממשלה והנגבי כשר לביטחון פנים הכריזו כ-3,000 אסירים מפלגים שונים על שביתת רעב במחאה על תנאי מעצרם. האסירים דרשו, בין היתר, להאריך את משך הביקורים, לאפשר להם תנועה חופשית בין האגפים בכלא, להתקין טלפונים ציבוריים, להסיר את מחיצות הזכוכית שהותקנו בחדרי הביקורים, ולהפסיק עם ענישת הבידוד וענישה קולקטיבית.
בתגובה הודיעה הממשלה כי לא תקיים כל משא ומתן עם האסירים. על פי הדיווחים בכלי התקשורת אז, השביתה אכן לא הצליחה לתפוס תאוצה ודעכה לאיטה. לאחר שלושה ימים פרסם שב"ס תיעוד של מרוואן ברגותי אוכל בתאו (עניין שחזר על עצמו גם בשביתה של 2017), ואחרי עשרה ימים חזרו כ-350 אסירי כלא שקמה לאכול. זמן קצר מאוחר יותר פרסמה הוועדה העליונה לענייני אסירים של הרשות הוראה להקפיא באופן זמני את שביתת הרעב. השביתה הופסקה באופן סופי לאחר כשלושה שבועות, מבלי שמרבית דרישות האסירים נענו. אם היו הקלות נרחבות יותר לאסירים, הן הגיעו לאחר השביתות הבאות ב-2012 וב-2017.
ח"כ הנגבי מסר לנו בתגובה: "אכן ברגותי הפסיק לשבות אחרי שלושה ימים והיתר אחרי 18 ימים. החשוב הוא לא מספר הימים אלא מספר ההישגים של השובתים, וזה מספר שהסתכם בספרה אחת: אפס".
בשורה התחתונה: דבריו של הנגבי נכונים ברובם. לפחות בשביתות הגדולות שלפני שנת 2004, הסכימו הממשלות השונות להיעתר לפחות לחלק מדרישות השובתים. השביתה בתקופתו הסתיימה ללא הישגים משמעותיים מידיים לאסירים, אך בניגוד לדבריו היא לא הסתיימה תוך שלושה ימים, אלא לאחר שבועיים-שלושה.
תחקיר: אורי כהן