רוסיה | ניתוח

המטרה של פוטין: להרוס את הסטטוס-קוו, להוריד את אמריקה מגדולתה ולכונן סדר עולמי חדש

ההיסטוריה המודרנית רצופה כפתורי אתחולים • מי לא ניסה להתחיל אותה מחדש? מנפוליאון, דרך היטלר וסטלין ועד פוטין ושי ג'ינפינג • בשביל רוסיה התפשטות טריטוריאלית היא טבע שני • "גבולות רוסיה הם איפה שאנחנו נמצאים", אמרה הקיסרית יקתרינה, שכבשה וסיפחה את חצי אוקראינה • האם פוטין מחדש את מסע ההתפשטות והאם הדמוקרטיה המערבית תלויה על בלימה?

פוטין ושי ג׳ינפינג. מאמץ משותף להדוף את אמריקה ממה שנראה להם כתחום ההשפעה הטבעי שלהם / צילום: Reuters
פוטין ושי ג׳ינפינג. מאמץ משותף להדוף את אמריקה ממה שנראה להם כתחום ההשפעה הטבעי שלהם / צילום: Reuters

ההיסטוריה המודרנית היא במידה רבה שרשור של קריאות התיגר התקופתיות על הסטטוס קוו, של הצלחותיהן ושל כישלונותיהן. קריאות התיגר האלה הניבו ניסיונות נועזים לכונן "סדר עולמי חדש". מקצתן מעוררות נוסטלגיה. רובן מעוררות פלצות: המהפכה האמריקאית, המהפכה הצרפתית, מלחמות נפוליאון, אביב העמים של אירופה, שלוש מלחמות בבלקנים, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים הרוסית, מלחמת האזרחים של ספרד, מלחמת העולם השנייה, המלחמה הקרה, המהפכה הסינית, מלחמות קוריאה ווייטנאם, המהפכה הקובנית והמהפכה האיראנית נשאו בחובן את זרעי החורבן של העולם שקדם להן. גם כאשר היו מקומיות-לכאורה, נבע מהן פוטנציאל אוניברסלי. הן העניקו השראה למאורעות בקצוות מרוחקים של כדור הארץ.

נפוליאון ב-1806, היטלר ב-1941 וסטלין ב-1946 עמדו על סף כינונו של סדר עולמי חדש. הם ריכזו יותר כוח לכוון את חייהם של יותר בני אדם בכיוונים יותר רדיקליים מאלה שהיו בידי כל קודמיהם וכמעט כל הבאים אחריהם. הם נחלו ניצחונות צבאיים מזהירים, שביססו את התיימרותם לייסד קהילה פוליטית חדשה. הם התכוונו לברוא אדם חדש בצלם אמונותיהם, וכמובן לשרטט גבולות חדשים, להרוס מדינות או ליצור אותן, לקרוע חוקות או לכתוב אותן.

אין זה מקרה שהיומרה לחזור ולברוא הייתה כרוכה ברודנותו של יחיד, בשרירות לבו ובגחמותיו. היא התקשתה להאריך ימים מעבר לו. לאיש מן הרודנים האלה לא היה סיכוי להוריש את היומרה, בוודאי לא כמות שהיא, בוודאי לא בשיעורי העזתה. הניסיון להאריך, במידה שנעשה, היה מוּעד ללבוש ממדים של פארסה. הדינמיות של האב המייסד פינתה את מקומה להרגלים עבשים, לאינרציה, לסטגנציה. ההעזה התחלפה בקיבעון, והקיבעון פינה את מקומו לנֶמֶק.

מכל הניסיונות האימפריאליים לכונן סדר עולמי חדש בכוח הזרוע, הניסיון הרוסי/סובייטי האריך ימים יותר מכל האחרים. 70 שנה חלפו בין ניצחון המשטר הסובייטי במלחמת האזרחים הרוסית ועד להתמוטטותו. בשיאה הקיסרות הסובייטית האפילה אפילו על רומא העתיקה, ונשאה את עיניה להרבה יותר.

עד פריז ומעבר לה

ב-1945, לאחר שהשלים את ניצחונו על גרמניה הנאצית, סטלין בא לפוטסדאם, בברלין החרבה, כדי לחלק את השלל הטריטוריאלי עם ארה"ב ועם בריטניה. דיפלומט אמריקאי בכיר אמר לו, "מרשל סטלין, אתה בוודאי גאה מאוד להיות בברלין". סטלין השיב בלי ניד עפעף, "הצאר אלכסנדר הגיע לפריז". הוא התכוון לקיסר שהביס את נפוליאון ב-1815.
אין כל ספק שסטלין רצה להגיע עד פריז ומעבר לה. זמן קצר לאחר המלחמה, שבה לחם כתף אל כתף עם המערב, הוא הכריז שלא ייתכן דו-קיום בין הסוציאליזם לקפיטליזם. אבל בניגוד להיטלר, הוא לא היה מהמר סדרתי. כמעט תמיד הוא הלך רק על בטוח.

משמאל: צ'רצ'יל, טרומן וסטלין. פוטסדאם, 1945. חלוקת השלל אחרי מלחמת העולם השנייה / צילום: Associated Press
 משמאל: צ'רצ'יל, טרומן וסטלין. פוטסדאם, 1945. חלוקת השלל אחרי מלחמת העולם השנייה / צילום: Associated Press

הניסיון להגדיר את מגמותיה הטריטוריאליות של רוסיה התחיל עוד במאה ה-16, בימי איבאן "האיום". בהנהגתו הדוכסות הגדולה של מוסקבה התחילה את ההתפשטות המסחררת ביותר של מדינה כלשהי בדברי הימים. בשיאה, ערב מלחמת העולם הראשונה, לפני קצת יותר ממאה שנה, רצף טריטוריאלי עצום סר למרותו של הצאר הרוסי, מן האוקיינוס השקט בפאתי מזרח עד הים הבאלטי ומרכז אירופה במערב.

אבל אפילו הרצף הזה לא השביע את תאבונה של רוסיה. לקיסרית יקתרינה הגדולה, שמלכה על רוסיה כמעט 35 שנה במאה ה-18, מיוחס החיווי, "גבולות רוסיה הם המקום שבו אנחנו נמצאים".

זה היה רישיון התפשטות, והנסיכה הגרמנייה לשעבר עשתה בו שימוש ניכר. בימיה רוסיה יכלה סוף-סוף לשכשך את רגליה במימי הים השחור. היא סיפחה את חצי האי קרים ואת מה שאנחנו מכנים כיום "דרום אוקראינה" (והיא קראה "רוסיה החדשה"). היא גם שמה קץ לאחת המדינות הגדולות ביותר והסובלניות ביותר באירופה, האיחוד של פולין וליטא.

מגרש הרוסים לא היה רק פונדק

משם הכדור עמד להוסיף ולהתגלגל, דרומה ומזרחה. ברבע הראשון של המאה ה-19 רוסיה סיפחה את דרום הקווקז, על חשבון הטורקים והפרסים. הקוזאקים, שנהגו ליישב את קו החזית לאורך נהרות, דיברו, לפחות באוזני זרים, על היום שבו רגליהם ישתכשכו במי הפרת והנילוס.

מעצמות המערב התייחסו אל הכוונות האלה ברצינות מספקת כדי לאסור מלחמת מנע על רוסיה, באמצע המאה ה-19, הלוא היא מלחמת קרים. רוסיה נעצרה. פרויקט ההתפשטות למזרח התיכון לא קרם עור וגידים, אבל ההתערבויות, הבחישות והחתרנויות התחדשו. מגרש הרוסים בירושלים נועד להיות הרבה יותר מאשר פונדק לצליינים רוסיים.

אפשר להגיד, בהסתייגות הראויה, וכמובן רק לתפארת המליצה, שהתפשטות טריטוריאלית נחקקה בצופן הגנטי של המדינה הרוסית, תהיה צורת השלטון בה אשר תהיה. כל כך, עד שבימים הראשונים של מהפכת פברואר 1917, שהייתה המהפכה הדמוקרטית (הבולשביקית, הטוטליטרית, באה שמונה חודשים אחריה), שר החוץ הרוסי דאז, פאבל מיליוקוב, העלה על הכתב את הדרישה שהשליטה במצרי בוספורוס והדרדנלים תימסר בסוף המלחמה לידי רוסיה.

מגרש הרוסים בירושלים. נועד להיות הרבה יותר מאשר פונדק לצליינים רוסיים / צילום: Shutterstock
 מגרש הרוסים בירושלים. נועד להיות הרבה יותר מאשר פונדק לצליינים רוסיים / צילום: Shutterstock
 

הבה נזכור: המדינה הרוסית עמדה אז על סף התמוטטות, עוד מעט קט החזית תקרוס וחייליה יחדלו להילחם. ואפילו בשעה ההיא פוליטיקאי דמוקרטי וליברלי, שהשתתף בהפלת הצאר, הגה, או הזה, התפשטות מסיבית.

הבולשביקים תפסו את השלטון בכוח הזרוע זמן קצר אחר כך, תחת הסיסמה של סיום המלחמה לאלתר, ללא סיפוחים. הם עמדו בדיבורם. כדי להשיג הסכם שלום עם גרמניה הם ויתרו לא רק על שאיפות התפשטות, אלא גם על נכסים טריטוריאליים קיימים, בראש ובראשונה אוקראינה ואזורי הים הבלטי (שיהפכו אחר כך לליטא, לטביה ואסטוניה).

אילו גרמניה הייתה מנצחת במלחמת העולם הראשונה, אוקראינה נועדה להפוך לשטח חסות שלה. כיוצא בזה גם גיאורגיה, שנציב גרמני עליון כבר הוצב בה. הגרמנים אפילו הכינו נסיכים גרמנים, כדי שיהיו מלכי פינלנד וליטא, שזה מקרוב חזרו ונולדו. מנהיג הבולשביקים לנין רטן, ש"רוסיה בלי אוקראינה היא כמו תרנגולת בלי ראש". אבל הוא היה מוכן לכריתה, מפני שבראש סדר יומו עמדה מלחמת אזרחים נגד אויבי מעמד הפועלים בתוך רוסיה.

ברית אינטימית עם השטן

גרמניה התמוטטה עוד לפני סוף 1918. מלחמת האזרחים של לנין התפשטה אפוא אל אוקראינה. גם לפולין המחודשת היו שאיפות התפשטות משלה, והיא כללה בהן את אוקראינה ואת מה שקוראים כיום בלארוס. שתיהן היו חלק מן האיחוד הפולני-ליטאי בימי זוהרו, במחצית הראשונה של המאה ה-17.

המשטר הסובייטי השיב מלחמה, הדף את הפולנים הרחק מערבה, ופרשיו התדפקו על שערי ורשה. חיל ורעדה אחזו את אירופה, מפני שהכוונה הסובייטית הברורה הייתה להגיע עד ברלין, ולהתחבר שם עם הקומוניסטים המקומיים, כדי לחולל מהפכה בכל אירופה. פָּרָשֵׁי טוחאצ'בסקי (המפקד הסובייטי העליון) עמדו לכונן "סדר עולמי חדש".

"נס על נהר הוויסטולה" עצר אותם, כאשר חיל הפרשים של פילסודסקי (המפקד הפולני העליון) היכה אותם, והדף אותם מאות קילומטרים מזרחה. פולין חטפה את מערב אוקראינה ואת דרום-מערב בלארוס (כך הפכו הרבה מאוד מאבותינו ומאמותינו לאזרחי פולין).

נפילת חומת ברלין / צילום: Associated Press, John Gaps III
 נפילת חומת ברלין / צילום: Associated Press, John Gaps III
 

התבוסה ציננה את התלהבות המהפכנים במוסקבה. אבל חלקם הוסיפו להאמין, שסיכויי השיור של מדינתם תלויים ב"מהפכה מתמדת", שתייצא את עצמה, ותתרחש בו-זמנית בכל חלקי העולם. זה היה הרעיון של טרוצקי. סטלין גבר עליו במאבק פנימי, ורוסיה הסובייטית אימצה את הנוסחה הריאלית יותר של "מהפכה בארץ אחת". ההתפשטות פסקה לקצת פחות מ-20 שנה.

היא התחדשה, כאשר היטלר מוטט את הסטטוס־קוו הטריטוריאלי באירופה ב-1939. ערב מלחמת העולם השנייה סטלין חילק את פולין עם היטלר, ומלוא אוקראינה ובלארוס חזרו לידי רוסיה. זמן קצר אחרי כן סטלין פלש לפינלנד, שהייתה שייכת לקיסרות הרוסית במשך מאה שנה ויותר; וזמן קצר אחרי כן הוא כבש את שלוש המדינות הבלטיות, רמס אותן, שלח אלפים מאזרחיהן למחנות כפייה במזרח, וסיפח אותן.

תאבונו הלא מרוסן של סטלין ואכזריות תוקפנותו העמידו אותו בימים ההם לצד היטלר בעיני הדמוקרטיות המערביות. הבריטים והצרפתים תכננו לשלוח צבא כדי לעזור לפינלנד. התגבשה אפילו תוכנית להפציץ את שדות הנפט הסובייטיים ליד באקו, שלא יצאה אל הפועל.

אבל אחר כך באה הפלישה הנאצית לברית המועצות, וצ'רצ'יל השמיע את הכרזתו המפורסמת, "אילו היטלר היה פולש לגיהינום, הייתי משמיע בבית הנבחרים מילים בשבח השטן". השטן נעשה בעל ברית אינטימי וחיוני לחלוטין.

הפצצות המתקתקות

המלחמה העניקה לרוסיה את ההזדמנות לחזור ביתר הצלחה על מסע הפרשים של טוחאצ'בסקי (שהוצא בינתיים להורג, בטיהורים של סטלין). במאי 1945 הונף הדגל הסובייטי על בניין הרייכסטאג ההרוס בברלין. רגלי רוסיה השתכשכו במי נהר האלבה, בלב גרמניה, שנעשה הגבול המערבי של התפשטותה. הטכניקה הייתה שונה.

המושבות הרוסיות החדשות במזרח-מרכז אירופה לא סופחו אל האימפריה, אלא הפכו לשטחי חסות, עם מראית עין של עצמאות. סטלין אפילו התעקש שאוקראינה וביילורוסיה (שמה הרוסי של בלארוס) יקבלו מעמד של חברות באו"ם, אף כי כמובן לא הייתה להן מדיניות חוץ.

מבלי להתכוון יצר סטלין פצצות מתקתקות. 40 שנה ופחות לאחר מותו מראיות העין התממשו: כל המושבות המזרח-אירופיות, ואפילו כל הרפובליקות הסובייטיות שהוא ולנין הקימו, העזו פנים ויצאו לחופשי. זו לא הייתה רק תבוסה פוליטית, צבאית ואסטרטגית; זו לא הייתה רק השפלה; זו הייתה התנקשות בעצם תפיסתה העצמית של המדינה הרוסית.

בריטניה וצרפת ויתרו על האימפריות שלהן, והסתגלו פחות או יותר למעמד נורמלי של מדינות לאום, או שלושה-ארבעה לאומים. אבל רוסיה מעולם לא הייתה נורמלית, לא במובן המקובל של המילה. התפשטות עצומת ממדים הייתה המיצוי של מהותה. היא התקשתה להיות איזשהו דבר חוץ מאימפריה ("פדרציה", בלשון הזמן הזה, או "ברית של מועצות פועלים", בלשון הסובייטית).

תאבון ההתפשטות פסק מפעם לפעם, בכפוף לנסיבות. לפני 50 שנה המשטר הסובייטי חדל לשאוף ברצינות לניצחון אוניברסלי על הדמוקרטיות הקפיטליסטיות. הוא הוסיף לנצל הזדמנויות מעבר לים כדי להרחיב את השפעתו, בייחוד באפריקה ובמזרח התיכון, אבל באירופה השתנה סדר עדיפויותיו. את מקומה של קריאת התיגר על הסטטוס-קוו תפסה הערגה אל מיסודו של הסטטוס-קוו. פירושו היה הכרה כללית בגבולות הקיימים.

מי לא הכירו בגבולות ההם? למשל, לדעת הסובייטים, מערב גרמניה, שממנה נבע פוטנציאל "רביזיוניסטי", זאת אומרת הדרישה לרביזיה של גבולות. מגרמניה נלקחו שטחים גדולים בסוף מלחמת העולם השנייה, ומיליוני גרמנים גורשו מבתיהם. מה שנשאר חולק לשתי מדינות. מערב גרמניה אמנם הכירה גם בגבולות וגם בחלוקה, אבל רק באחרונה, ונגד רצונם של חצי הגרמנים. בעיני מוסקבה זה הפך את מערב גרמניה למדינה "רבנשיסטית", זאת אומרת שוחרת נקם.

הערגה אל הסטטוס-קוו

כיסופי ברית המועצות אל הסטטוס־קוו העניקו ממד מפתיע של שקט ושל יציבות ליחסים הבינלאומיים. ארה"ב ומערב אירופה התרצו לבסוף להפצרות מוסקבה, וב-1975 התכנסה בהלסינקי הוועידה הראשונה "לביטחון אירופה", שהעניקה גושפנקה לתוצאות הטריטוריאליות של מלחמת העולם השנייה.

הסטטוס-קוו הסובייטי היה אלים ומרושע. הוא כלל את הזכות להתערב צבאית ופוליטית בענייניהן הפנימיים של "הארצות הסוציאליסטיות", כל אימת שאחת מהן ניסתה לסטות מן האורתודוקסיה של הסוציאליזם המדעי מבית מוסקבה. בתוך 20 שנה המשטר הסובייטי דיכא בכוח הזרוע שלוש התקוממויות. שתיים מהן הוטבעו בדם. התפתחה דוקטרינה של "ריבונות מוגבלת", שנקראה על שם מנהיג המפלגה הקומוניסטית דאז, ליאוניד ברז'נייב. הסטטוס-קוו נועד להיות לא רק גיאוגרפי, אלא גם פוליטי, תוכני ורעיוני. מה שנמצא מזרחה מ"מסך הברזל" נועד להישאר בתחום ההשפעה הרוסי/סובייטי עד אחרית הימים.

הגבולות שהבטיחה ועידת הלסינקי עברו מוטציה בלתי צפויה לחלוטין בתוך 15 שנה. הם לא השתנו על המפה, אבל השתנו פוליטית, כאשר שבע גרורות סובייטיות גררו את עצמן אל חיק העולם הדמוקרטי. הברית הצבאית שאיחדה אותן פוזרה לכל רוח. בסוף 1991 הגבולות הפנימיים של ברית המועצות עצמה, שלא שירתו מלכתחילה אלא צרכים מנהליים, הפכו בן לילה לגבולותיהן הבינלאומיים המוכרים של 15 מדינות חדשות. עד 1995 התפזרו עוד שתי מדינות פדרליות באירופה, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה, ותחתן קמו שבע מדינות חדשות. עוד שתיים נוספו אחר כך.

הפיכת הגבולות הפנימיים לגבולות בינלאומיים הייתה קשה מנשוא בשביל הלאום השולט, הרוסים בברית המועצות והסרבים ביוגוסלביה. בזו האחרונה הסרבים התחילו שלוש מלחמות, בניסיון למנוע את החלוקה. בברית המועצות צבא רוסי מילא תפקיד בכמה מלחמות פריפריה, באזורים שרוסיה רצתה לקרוע ממדינות חדשות כדי להחלישן (אבחזיה בגיאורגיה וטרנסדניסטריה במולדובה; מלחמת צ'צ'ניה נגעה לפדרציה הרוסית עצמה).

אבל התלונה הגדולה ביותר מלכתחילה הייתה על אוקראינה. הטענה הרוסית הייתה שגבולות אוקראינה שורטטו בשרירות לב, מתוך מניעים פוליטיים ואידיאולוגיים, לא על יסודות של היסטוריה, של הגינות ושל שכל ישר. רטינה קולנית ליוותה את הכרת רוסיה באוקראינה, בדצמבר 1991.

...ושנאת הסטטוס-קוו

רוסיה בגלגולה הסובייטי אמנם חשבה את ועידת הלסינקי להישג דיפלומטי מהולל, מפני שהובטחו בה הגבולות הקיימים. אבל רוסיה בגלגולה הפוסט-סובייטי הפכה לאויבת בכוח של הגבולות הקיימים. את כל מה שהתעמולה הסובייטית נהגה לייחס למערב גרמניה - "רביזיוניזם", "רבנשיזם" - היה אפשר להחיל עכשיו על רוסיה עצמה.

בזמן כתיבת הרשימה הזאת, חמישה ימים לפני פרסומה, רוסיה ויתרה פחות או יותר על כל העמדת פנים. היא רוצה להרוס את גבולות 1991; לא רק את הגבולות הפורמליים, המתוחים על המפה, אלא גם את הגבולות האסטרטגיים, אלה המציינים תחומי השפעה צבאיים ופוליטיים. היא דורשת מארה"ב ומנאט"ו להסיג את כוחותיהן ואת מערכות הנשק שלהן מכל המדינות שהצטרפו אל הברית מ-1999 ואילך.

ולדימיר פוטין מצא את עצמו לפני קצת יותר מ-30 שנה מחוסר עבודה. הוא היה שוטר חרש סובייטי במזרח גרמניה, כשחומת ברלין התמוטטה, ב-1989, והמדינה המזרח-גרמנית הגיעה לקצה. ב-1990 הוא נצטווה לחזור למוסקבה, אל ארץ מתפוררת.
יש לנו ידיעה ברורה מה הוא הרגיש בימים ההם. "נפילת ברית המועצות", אמר לימים, "הייתה האסון הגיאו-פוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20".

עלייתו לשלטון הייתה כה מהירה וכה בלתי מובנת, עד שכמעט אין מנוס מלהשוות אותה לזו של דיקטטורים פשיסטים באירופה בין שתי מלחמות העולם. גם היטלר היה חייל משוחרר אלמוני, מחוסר עבודה, נטול עתיד ומלא מרירות, כאשר חזר למינכן בסוף מלחמת העולם הראשונה.

עלייתו המסחררת מאלמוניות גמורה אל שלטון דיקטטורי הייתה כמעט בלתי מובנת. היטלר הניח שההשגחה העליונה עצמה הטילה עליו את המשימה של הצלת המולדת. האמצעי היה הריסה מלאה של הסטטוס-קוו, תחילה בגרמניה ואחר כך באירופה ובעולם.

"המשחק הגדול"

אנחנו עומדים עכשיו בעיצומו של ניסיון חדש להרוס את הסטטוס-קוו האירופי והעולמי. פוטין באירופה ושי ג'ינפינג באסיה הם בעלי ברית לא טבעיים במאמץ הזה. משטרים קודמים ברוסיה ובסין עמדו לפני 50 שנה על סף מלחמת גוג ומגוג. יש ביניהם ניגודי אינטרסים מובהקים, הנובעים מן הקרבה הגיאוגרפית ומן השאיפות הטריטוריאליות.

רוסיה אמנם הצליחה לפלס את דרכה אל עוצמה צבאית, החוזרת ומעניקה לה מעמד של מעצמת-על; אבל היא נחלה כישלון כלכלי חרוץ. סין לעומת זאת נחלה הצלחות פנומנליות הן בכלכלה והן בצבא. הנסיבות הן המסמיכות אותן: הצורך, לשיטתן, להחליש את אמריקה ולהדוף אותה ממה שהן חושבות לתחום ההשפעה הטבעי שלהן.

ניסיונן של מעצמות אירופיות לרכוש דומיננטיות באסיה הניב את "המשחק הגדול" של המאה ה-19. לרוסיה יוחסה אז תוכנית לכבוש את הודו מידי בריטניה. היא התפשטה עד צפון-מזרח סין, מה שקראו אז מנצ'וריה. שם נתקלה לבסוף במעצמה אגרסיבית ושאפתנית אחרת, יפן, ונהדפה.

"המשחק הגדול" של אסיה כיום מתנהל סביב סין. בשעה שפוטין מתכנן את סוף עצמאותה של אוקראינה, נראה כי שי ג'ינפינג מתכנן את סוף עצמאותה של טייוואן. אף אחד מן הקורבנות המיועדים אינו בעל ברית פורמלי של ארה"ב, אבל משני המקרים נודפת הסכנה של עימות צבאי עם פוטנציאל הידרדרות שאין לו כלל שיעור.

נקודות המפנה הגדולות של 120 השנים האחרונות נגעו לחילופי משמרות ביחסים הבינלאומיים. "120 שנה" הוא רמז לכניסתה של ארה"ב למועדון המעצמות הגדולות לאחר ניצחונה במלחמה רב-יבשתית נגד ספרד. המאה ה-20, הלוא היא "המאה האמריקאית", עמדה בסימן בכורתה של אמריקה ביחסים הבינלאומיים. בפרוס המאה ה-21 היו סיבות סבירות להניח שבכורתה תימשך. כיום יש סיבות סבירות להניח את ההפך.

הימים האלה עומדים ללמד אותנו באיזו מידה העולם שבו אנחנו חיים יהיה רב-קוטבי. אנשים החיים בדמוקרטיות מערביות, ורוצים בהמשך שגשוגן, רשאים להתמלא חרדה. קריאת התיגר הנשמעת עכשיו על הסטטוס-קוו באה מצד אויבים מושבעים של הדמוקרטיה המערבית. חייה, אולי, תלויים לה מנגד.