יואב גלנט, הליכוד המטה המרכזי, רשת 13, 21.5.22 / צילום: איל יצהר
בתקופה האחרונה הקואליציה הרעועה ממילא הולכת וחורקת, וכמעט בכל שבוע מתרחש אירוע שגורם לתחושה שהיא מגיעה אל קיצה. כשח"כ יואב גלנט נשאל על מצב הממשלה והעומד בראשה, נפתלי בנט, הוא השיב כך: "אני חושב שבנט הוא לא ראש ממשלה, הוא מזכיר הממשלה. כי אין לו רוב בממשלתו. מעולם לא היה מצב במדינת ישראל שלראש הממשלה אין רוב. יש לו שלושה שרים". מצבו של בנט, כמי שעומד בראש ממשלה למרות שמפלגתו קטנה מאוד הוא ללא ספק ייחודי, אבל האם חוץ מהממשלה הנוכחית תמיד היה למפלגתו של ראש הממשלה רוב מוחלט בה?
מבדיקת הנתונים עולה תופעה מעניינת. מקום המדינה ועד לשנות ה-80 תמיד היה למפלגה השולטת רוב מוחלט בממשלה. השיא נרשם ב-1974, אז בממשלת רבין הראשונה החזיקה העבודה ב-84% מהשרים בממשלה (16 מתוך 19). מנחם בגין הגיע להישג דומה (81%) בממשלתו השנייה, שהוקמה ב-1981. הרצף הזה נשבר ב-1984 על ידי ממשלה ייחודית שקמה לראשונה בישראל: ממשלת הרוטציה של שמעון פרס ויצחק שמיר. ההסכם הקואליציוני בין המערך לליכוד קבע "שוויון במספר השרים בין המערך לליכוד", כלומר ממילא מנע רוב של מפלגה כלשהי, וצירופן של מפלגות נוספות לממשלה הקטין אף יותר את הנתח של המערך והליכוד מתוך שרי הממשלה.
בממשלה הבאה שקמה ב-1988, שוב ממשלת אחדות הפעם בראשות שמיר וללא רוטציה, כבר ירד נתח השרים ממפלגת ראש הממשלה לכ-35% בלבד (הנתון הנמוך אי פעם עד לממשלה הנוכחית). הממשלות הצרות של שנות ה-90 שוב העלו את הנתח של מפלגת ראש הממשלה אל מעל ל-50%, ולאחר מכן בשל שינוי שיטת הבחירות שוב נרשמה ירידה. מתוך שש הממשלות האחרונות (לא כולל הנוכחית) שהוקמו מאז 2003, בשלוש לראש הממשלה היה נתח של 50% או יותר משרי הממשלה ובשלוש לא היה לו נתח כזה.
גלנט מסר לנו בתגובה כי "ברוב הממשלות עד היום (לא כולל ממשלות בבחירה ישירה 2001-2003) היה לראש הממשלה רוב של שרים ממפלגתו בממשלה או קרוב לזה. כלומר, לסיעתו של ראש הממשלה היו מחצית או קרוב לכך מחברי הממשלה כך שהיתה להם היכולת להעביר בממשלה את רוב ההחלטות אותן רצו, לעיתים נדרש סיוע של סיעה ידידותית נוספת. לעניין הזה ניתן לראות את פרסום המכון הישראלי לדמוקרטיה תחת הכותרת 'גרעין השליטה של סיעת ראש הממשלה' ולהבין את הקושי של בנט, זו הסיבה שהוא על תקן מזכיר ממשלה ולא ראש ממשלה".
בדקנו גם את הפרסום שאליו הפנה אותנו גלנט שכולל גרף שעוסק בנושא דומה, אך לא זהה. מדובר בניתוח של פרופ' עופר קניג שעניינו ה"גודל היחסי של סיעת רה"מ המיועד בתוך הקואליציה". כלומר, הספירה היא של חברי כנסת ולא של חברי ממשלה (לבנט היו עם הקמת הממשלה 6 מתוך 61). כך או כך, גם מהגרף הזה ניתן לראות כי הסיטואציה הנוכחית היא אכן ייחודית, אך היעדר הרוב המוחלט אינו כזה. אגב, פרופ' קניג מציין במאמרו כי מצבו של בנט הוא ללא ספק חריג גם בפרספקטיבה עולמית, אך ניתן למצוא כיום דוגמאות דומות במדינות כמו בלגיה ולטביה.
בשורה התחתונה: דבריו של גלנט לא נכונים ברובם. ממשלתו של בנט היא אכן מקרה חריג מאוד ביחס לעבר בכל הנוגע ל"נתח" השרים של ראש הממשלה מתוך כלל הממשלה. יחד עם זאת, מאז שנות ה-80 היו לא מעט ממשלות שבהן מספר השרים שהגיעו ממפלגתו של ראש הממשלה היה נמוך מ-50%. מבין שש הממשלות האחרונות שלוש היו כאלה.
תחקיר: אוריה בר-מאיר