הנקראות ביותר

פישור: האידיאולוגיה החדשה להכרעת סכסוכים אזרחיים

ראה אור ספרה של אורנה דויטש "פישור - הענק המתעורר" המחברת רואה, בראש ובראשונה, את הפישור בעיניו של המפשר, אך ראיה זו חשובה גם למי שעומדים להחליט אם להסכים לפישור וכיצד לנהוג בפישור * רהוט וענייני, מומלץ לקריאה

ענין הפשרה, ההתפשרות, הפישור וניגזריהם הפכו לתורה העומדת ברשות עצמה. אכן תורה היא ולימוד היא צריכה. מי שחושב אחרת ודאי ישנה את דעתו למקרא ספרה של אורנה דויטש "פישור - הענק המתעורר".

בתי המשפט חשים עצמם חופשיים לעשות כל שביכולתם כדי להתנער מהעומס הרובץ על שופטיהם. אחת הדרכים היא הפניית בעלי דין לפישור או לבוררות. עד היום עניין הבוררות לא זכה לביקוש המצופה. אפשר שהסיבה לכך הן הוראות החוק בדבר בוררות, שהן נוקשות למדי ככל שהמדובר בתקיפת פסק של בורר. אין הסבר לשתי תופעות המתנגשות זו בזו: מהצד האחד, הרצון להפחית מעל העומס של בתי המשפט, ומהצד האחר, העדר נכונות מצד המחוקק לחולל שינויים מרחיקי לכת בחוק הבוררות, שהיו מקדמים את מטרת ההשתחררות של בית המשפט מתיקים רבים יותר.

הרי רבים הם בעלי הדין שהיו חפצים לפתור את סכסוכיהם בהליך של בוררות, אולם הם לא מוכנים להיות "בעלי דין שבויים". הם היו רוצים שתינתן להם זכות לערער על פסק הבורר בדיוק כמו שיש זכות כזו ביחס לפסק דין של ערכאה ראשונה.

אבל כיום שוב אין מדברים על בוררות. תשומת הלב מופנית לפישור, ואכן בנושא זה כבר הותקנו תקנות. נעשו נסיונות בכמה בתי משפט, מידת הצלחתם, או כשלונם, עדיין אינם ניתנים לסיכום ולגזירת מסקנות בעלות תוקף יישומי. כל זמן שהמצב כך, יש לברך על כל מחקר הנעשה בתחום זה. חיבורה של גב' אורנה דויטש הוא ראשון מסוגו בנושא זה.

בהקדמה לספרה של אורנה דויטש מבהיר מנהל בתי המשפט, השופט דן ארבל, כי האלטרנטיבות השיפוטיות, ובראשן הגישור, עלו לאחרונה בסדר העדיפות של בתי המשפט. נערכו סדנאות לשופטים ולעורכי הדין ואף הוקם מוסד לגישור במשרד המשפטים. בבתי המשפט החלו מוקמים מרכזי מיון, אשר עוסקים בסיווג ובמיון התיקים והפניית תיקים מתאימים לפישור וגישור, דוגמת המחלקה לישוב סכסוכים בבית משפט השלום בתל אביב. בוודאי שעל רקע זה מתעורר צורך במחקר עיוני בנושא זה והמחקר העיוני אכן דרוש.

על רקע זה בלט הצורך לעיון מרחיב של הנושא על מגוון שאלותיו. ספרה של אורנה דויטש נותן את התשובות בהקשר זה. הפישור בעיני דויטש הוא כמעט אידיאולוגיה חברתית. פרקי הספר שלה הם: אפיוניו של הליך הפישור; תורות המוסר וחובות המפשר; אחריות המפשר על פי תקנות הפישור; מקורות האחריות מחוץ לתקנות הפישור; חובות המתייחסות לתוצאות ההליך; שירות המפשר והתאמת הסכסוך לפישור; חובות המוטלות על המפשר לענין ניהולו של ההליך; חסינות המפשר בפני אחריות אזרחית; הליך הפישור אסטרטגיה וטקטיקה; הליך הפישור בתחומי משפט שונים. המחברת רואה, בראש ובראשונה, את הפישור בעיניו של המפשר. אך ראיה זו חשובה גם למי שעומדים להחליט אם להסכים לפישור וכיצד לנהוג בפישור.

במה שונה הפישור או הגישור ממלאכת הבוררות? זו טענה שמקובלת על מרבית עורכי הדין והמשפטנים. לדעתם אפשר שעורך דין ישמש כמפשר או כמגשר ללא שום תוספת השכלה.

רבים מפרקי הספר מעניינים לכשעצמם, אף במנותק מהנושא העומד במרכזו. דויטש בוחרת לבחון את הסגולות הרצויות במפשר. היא סבורה שעליו לחתור לפתרונות צודקים במלאכת הפישור שלו. אבל היא יודעת היטב שהמושג צדק העסיק את מיטב המוחות של האנושות מאז היו מי שעסקו בהגות לשמה. היא מציגה, בקיצור נמרץ - ובחן רב - כמה תורות בתחום הפילוסופיה האתית: אריסטו, מאקי, מוריס, סרטר, קאנט.

פישור הוא ענין בין שניים או יותר. החשוב והמכריע הוא פתרון שיתקבל על דעתם, אף אם לא יתיישב עם אף אחת מהתורות הרבות (וממילא בלתי מתיישבות זו עם זו) בדבר מה שראוי להיחשב כפיתרון צודק. הדיון של דויטש בנושא זה הוא קצר ומושך את הלב. כדאי שיהיה חשוב למפשרים. הוא בוודאי פחות נחשב בעיני מתפשרים. פרקים חשובים בספרה הם אלה העוסקים באחריותו של המפשר. לא פחות חשובה ההתייחסות לחובות המוטלות על המפשר. המחברת מיטיבה גם להבחין בין סוגי הפישור בהתחשב באופיו של הסכסוך: מסחרי, עבודה, אישות וכו'.

מבחינות רבות דומה הפישור לבוררות. בראש ובראשונה שניהם מתקיימים רק בהסכמה בין בעלי הדין להיזקק לפישור או להיזקק לבוררות, בבחינת הסכמה לחפש הכרעה בסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט. אולם בסופו של עניין פישור הוא היפוכו של בוררות. בבוררות מתקיימת ההסכמה, עד למינויו של הבורר. מכאן ואילך כפוף בעל הדין להכרעותיו. בעל דין כמעט ואינו יכול להלין על הכרעות של בורר. במהופך מכך, בפישור נדרשת ההסכמה מראשותו של ההליך ועד לסיומו.

בכמה מדינות, ובהן ארה"ב, צופים עתיד גדול לפישור. אין תימה שהפישור בעיני אורנה דויטש אינו סתם הסתעפות של הליך משפטי, אלא אדיאולוגיה של יחסי אנוש.

במקומותינו, לפחות בינתיים, רואי השחורות - הצופים ימים קצרים לפישור - ידם על העליונה. אולי שאלה של מנטליות. אולי חוסר נסיון מספיק. אולם אם הפישור צריך ליהפך בעיני בעלי דין לאלטרנטיבה המועדפת עליהם, כי אז הכדור נמצא לפתחם של בתי המשפט. הכרעות שיפוטיות צריכות להיות כאלה שירחיקו בעלי דין מכותלי בית המשפט, בין מי שעתידים להיות זוכים ובין מי שעתידים להיות מפסידים, ובוודאי מי שנתונים בחוסר ודאות ביחס להכרעה השיפוטית.

אך כיצד לחולל את השינויים הדרושים בהליכים המתקיימים בבתי המשפט - הליכים, שכדרך משל, יעשו לבלתי כדאי לחברות הביטוח להורות לבאי כוחן להמתין לפסיקה העתידה להינתן כחלוף שנים - אלה הם נושאים החורגים מספרה החשוב של אורנה דויטש. המחברת מגישה את האופציה על כל מימדיה. בינתיים לבתי המשפט לא קל לשכנע את המתדיינים כי האופציה הזו טובה ממה שהם עצמם מציעים.

ראויים לשבח גם העריכה הבהירה, ההגשה הרהוטה, וכיוצא באלה, שהם כמדומה תרומת המו"ל לחיבור המונח בפנינו. אפשר ההגשה הנאה היא המאפשרת לנו לראות לנגד עינינו חיבור הנקרא בשטף ולא דווקא ספר המצפה לנדרשים לו רק בשעת הצורך. אכן הקריאה מומלצת.

אורנה דויטש: "פישור - הענק המתעורר", ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדי

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות