האלבום של דודו

לפני שנים רבות, בתקופה שנעתי בין דירות שכורות, קרא לי שכן ששמע שאני "מהבוהמה", וביקש להראות לי משהו. הוא פתח את דלת הבוידעם ומשך מעטפת ניילון. בתוכה היה גיבוב של תצלומים משפחתיים. משפחתו של דודו דותן. הוא כבר היה אז בדרן מוכר, ולא היה מקום לטעויות. תצלומיו כנער, מוקף חברים, חגיגות משפחתיות. ערימה לא קטנה של תמונות. השכן אמר במבוכה שהחבילה היתה בבוידעם כששכר בזמנו את הדירה, ושאל אולי אני רוצה לקחת את התצלומים אליי. חיים של מישהו אחר, לך תיקח אותם אליך. לא חשתי עם זה בנוח. כששואלים מה הדבר הראשון שתיקח מהבית הבוער, אנשים אומרים, את אלבום הצילומים של המשפחה. והנה פה ערימת תצלומים שאדם ומשפחתו משאירים מאחוריהם, זרוקה בבוידעם. מה עושים? הכרתי את דותן היכרות שטחית. הבטחתי לשכן שאני אנסה לברר.

לא ביררתי דבר. השכן עבר דירה, אולי אני עברתי קודם, ובעיקר חששתי מפני משהו אפל שגרם לדותן להתנער מעברו.

כעבור שנים חשף דותן את סיפורו בראיונות עיתונאיים. בן לאב נוכל, שנשלח למאסר. המשפחה התרגלה לנדוד בין דירות ולצאת מהבית בן-לילה לשמע דפיקות בדלת, שמא אלה בעלי-החוב של האב. לא היה צריך להיות גאון כדי להבין שכאשר זינקו דודו ובני-המשפחה מאחת מאותן דירות, הם הותירו מאחוריהם את הדבר היקר מכול, את אלבום התמונות שלהם.

דותן חזר לספר את סיפור חייו בספר ובהצגה, שוב ושוב. היה מאוחר בשבילי לומר משהו. עד היום אין לי מושג אם התמונות שהתלוו לסיפור שלו שרדו, ואם נמצא בסופו של דבר הדייר שיעשה בהם את המעשה הנכון.