כל הטעויות הראויות לדפוס

העיתון החשוב ביותר בעולם מדמם. ועדת חקירה "בנוסח האינקוויזיציה" בוחנת עכשיו את מערכת החדשות שלו. בתוך חודש אחד פקדו אותו שלוש שערוריות, הקשורות במעילה באמון קוראיו. הימין האמריקני מלקק את שפתיו, ומקווה שה"ניו–יורק טיימס" אומנם נקלע למשבר קיומי

לא ימים טובים הם הימים האלה בעיתון החשוב ביותר בעולם. ה"ניו-יורק טיימס" עצמו מאשר שהוא נמצא ב"נקודת-שפל של 158 שנות קיומו" (אם כי לא "נקודת-השפל"). המשבר אינו פיננסי. במובן הזה, העיתון מוסיף להיות סיפור הצלחה עסקי מרשים. אין כל סיבה להאמין שתפוצתו יורדת. אין לו מתחרים של ממש (בוודאי לא בניו-יורק, המספקת את עיקר תפוצתו ואת רוב הכנסותיו).

אבל שמו אינו נהגה עוד באותה יראת-כבוד.

ב-21 במאי, הניו-יורק טיימס מינה ועדה רבת-משתתפים - עשרים חברי מערכת ושני עיתונאים בעלי מוניטין מבחוץ - כדי לבדוק מה צריך תיקון באופן שבו מתנהל חדר החדשות שלו. לא יצא אלא שבוע, ואחת מחברות הוועדה התפטרה. לפי דיווח ב"דיילי ניוז" של ניו-יורק, היא עשתה כן מפני שהוועדה הפכה מפורום של בדיקה לוועדת חקירה משפטית, "הזורעת פחד ומבוכה". עורכים וכתבים בכירים זומנו לפניה, ואחדים השוו אותה ל"אינקוויזיציה", לפי דיווח ב"לוס-אנג'לס טיימס".

הקורא יראה משני הציטוטים האלה, שייסוריו של הניו-יורק טיימס מעסיקים הרבה מאוד עיתונים אחרים, המדווחים עליהם בפירוט ניכר. אין זה רק בגלל שמחה לאיד, אם כי מותר לשער שהיא משפיעה על המינון. הסיבה היא שהניו-יורק טיימס הוא כל-כך הרבה יותר מסתם עיתון חשוב. הוא פנתיאון לאומי, סמן ימני, תקן-הזהב. גם שונאיו אנוסים להכיר בעליונותו האולימפית. עיתונים רציניים באמריקה ובעולם כולו מודדים את עצמם על-פי מידת קרבתם למודל שלו.

מה זה אומר להיות "הניו-יורק טיימס של בולגריה", או "הניו-יורק טיימס של ישראל"? זה אומר שכשההיסטוריונים של העתיד ירצו לדעת מה קרה ביוני 2003, הם יפנו אל הניו-יורק טיימס, או אל בני-דמותו. הם יניחו שהעיתונים האלה דייקו יותר מאחרים, שהיה בהם פחות משוא-פנים, שהם בחרו את הנושאים במידה של אחריות ושל מקצועיות.

חשיבות, וחשיבות עצמית

באנגלית יש אפיון, שתרגומו המכני לעברית הוא "העיתון הרושם" (newspaper of record), זה המדווח על ההיסטוריה במהלך התרחשותה. זה היה כינויו של הטיימס של לונדון בשנים שבהן לונדון עדיין היתה עיר-הבירה החשובה ביותר בעולם. כשמרכז הכובד חצה את האוקיינוס, גם האפיון עבר איתו, ונחת בצד המערבי של מנהטן.

הניו-יורק טיימס אינו רק עיתון בעל חשיבות. הוא גם עיתון בעל חשיבות עצמית. כאשר המו"ל היהודי-גרמני שלו קבע בראש עמודו הראשון, לפני 107 שנה, את המלים "כל החדשות הראויות לדפוס", הוא הביע בעצם משאלה. לימים, בעלי העיתון ועורכיו השתכנעו שהם עמדו במשימה, והנחילו את השכנוע למספר ניכר של קוראים. הפרטנות הכמעט-אנקדוטית של מדור "תיקון הטעות" שלו היא ביטוי לשכנוע הזה. עיתון המתנצל לפני קוראיו על פיסוק לא נכון הוא עיתון המניח שאין לו צורך להתנצל על טעויות גדולות מזו, כי הן אינן מתרחשות.

לרגל חשיבותו הפנתיאונית, ולרגל ההתעסקות האובססיבית של המדיה בעצמה, קוראי עיתונים בכל העולם כבר יודעים על שערוריית ג'ייסון בלייר: הכתב הצעיר של הניו-יורק טיימס, שבדה מלבו לפחות 36 כתבות, דיווח ממקומות שבהם לא דרכה כף רגלו, ראיין אנשים שאיתם מעולם לא דיבר, וקיבל הדלפות בלעדיות על עניינים שלא היו ולא נבראו.

הניו-יורק טיימס תפס את השור בשתי קרניו, ברוח המטאפורה העממית. הוא פרסם התנצלות של 13,000 מלה, על-פני חמישה עמודים, שהרשימה את כל רואיה. אני מודה כי חשבתי מלכתחילה שהעיתון הגזים, וכל העניין לא חשוב במידה המצדיקה תרועת חצוצרה כזאת. אבל הועמדתי על טעותי. פרשת ג'ייסון בלייר גילתה חולשות סיסטמיות בניו-יורק טיימס, במידה המאיימת לא רק על שמו הטוב, כי אם גם על שלומו.

מאז הוקע בלייר קבל עם ועולם, הניו-יורק טיימס גרם את התפטרותו של אחד המפורסמים בכתביו, ריק בראג, חתן פרס פוליצר רב-היוקרה. הוא הושעה, כאשר ייחס לעצמו דיווח שלא הוא כתב מעיר בפלורידה, ששהייתו בה הוגבלה לזמן החלפת המטוסים בנמל-התעופה שלה.

העיתונאי כמטיף פוליטי

לא בדיוק באותו עניין, אבל עדיין באזור של סימני-קריאה מיותרים: כתב ידוע אחר של העיתון הדהים קהל אקדמי, כאשר נשא נאום חוצב להבות נגד מדיניות ארצות-הברית במזרח התיכון.

האיש, כריס הדג'ס (Hedges), אשר סיקר את המזרח התיכון במשך שנים בשביל העיתון, הכריז ש"בעיראק אומנם יש מלחמת שחרור - שחרור עיראק מן הכיבוש האמריקני". הוא התלונן על הבושה, שידידי ארצות-הברית בעולם הם ולדימיר פוטין ואריאל שרון, "ואנחנו נמדדים על-פי החברה שבה אנחנו מסתובבים". הוא דיבר בבוז על הערך של "חברות לנשק", ואמר כי החברות היחידה בעולם היא זו המונעת אנשים מלהיהרג. הוא האשים שצבא ארצות-הברית נעשה מגנט לצעירים משכבות כלכליות נחשלות, שאינם מסוגלים למצוא מקורות פרנסה וביטוח רפואי במקומות אחרים.

את הדברים האלה הוא נשא במהלך נאום מסורתי לסיום עונת הלימודים באוניברסיטה במערב התיכון של ארצות-הברית. שומעיו הגיבו בשריקות בוז ובקריאות ביניים. נשיא האוניברסיטה הפציר בהם להניח להדג'ס לסיים. איש לא היה מאושר מנאומו. עיתונים בכל ארצות-הברית כתבו עליו, מוושינגטון ועד שיקגו, מלוס-אנג'לס ועד בוסטון. עיתון אחד לא כתב: הניו-יורק טיימס. האומנם על המחלוקת הזו לא חל הכלל "כל החדשות הראויות לדפוס"?

הדג'ס הוא כיום כתב בדסק העירוני של הניו-יורק טיימס. אין הוא עוסק עוד בשאלות שעליהן דיבר בהתלהמות כזאת. כמעט אין צורך לומר ששמורה לו הזכות להביע את דעתו.

בעיתונות האירופית זה עניין רגיל. כתבים בריטים וצרפתים טשטשו זה כבר את הגבול בין דעה לידיעה, והם כותבים מאמרי מערכת גם בעמודי החדשות. אבל הניו-יורק טיימס הפך בשעתו את ההפרדה הזו לעניין כל-כך עקרוני, עד שהיא תוארה כ"הפרדת דת ממדינה". קשה להימנע מלתהות באיזו מידה מניעיו של הדג'ס וסדר-יומו הפוליטי השפיעו על כתיבתו, כאשר היה מוצב במזרח התיכון.

מחיר היהירות?

שלוש הפרשות המתוארות כאן אינן מצטרפות לכלל כתב-אישום, ואי-אפשר להגיד עליהן שהן מייצגות. כדי להבין את אמריקה, עדיין מוטב לקרוא את הניו-יורק טיימס. אבל מה בכל-זאת הבעיה? מדוע העיתון מקים ועדת חקירה פנימית? מדוע שמו מוזכר בימים האלה פחות בקשר עם ידיעות בלעדיות, ויותר בקשר עם מעילה באמון קוראיו?

אין זה מן הנמנע שהמוסד הזה משלם את מחיר יהירותו. אולי הוא טעה כאשר הניח שהיקום התקשורתי מורכב מן הניו-יורק טיימס - ומכל השאר. אולי הוא היה צריך ללמד את עצמו ענווה. אולי היה עליו לוותר על ההתיימרות לסדר מחדש את תאי-המוח של קוראיו, ולקבוע בשבילם אמות-מידה.

הניו-יורק טיימס מסווג בקטלוג הפוליטי של אמריקה כעיתון "ליברלי", מה שקוראים בארץ "שמאלני". בעיני הימין האמריקני, העיתון הזה הוא ספינת-הדגל של עריצות תרבותית, אשר תבעה לעצמה מונופול על סדרי-היום של אמריקה בחצי המאה האחרונה.

זו טענה קצת לא משכנעת, בהתחשב בעוצמת הפנייה של אמריקה ימינה בשנתיים האחרונות. אבל בחלקים של הימין, הניו-יורק טיימס נעשה אובססיה. הצורך להפריך אותו, או להחשיד את מניעיו, מפרנס לא רע מספר הגון של אנשים, כולל אלה המנסים זה שנתיים להקים לו מתחרה בניו-יורק (קוראים לו ניו-יורק סאן, ואני מנחש שכמעט איש מקוראי הטור הזה לא שמע עליו. מסיבות טובות).

הם מקווים שחודש מאי 2003 ייזכר כתחילת שקיעתו של העיתון החשוב ביותר בעולם. אני כשלעצמי מקווה שהחודש הזה ייזכר רק כתחילת התענוותו.

מקורות וקישורים לרשימה הזו, כמו גם עדכוני חדשות, וכן רשימות אחרות של יואב קרני, אפשר למצוא באתר הרשת שלו, karny.notes.co.il

צרו איתנו קשר *5988