ארבל היא רק דוגמא

מסיבת העיתונאים של מיכאל איתן, המכתב של לימור לבנת, ההאשמות של שאול יהלום - דחקו הצידה את השאלות האמיתיות; לפיד וברק פטורים, כנראה, מלעסוק בהן; נעשה זאת אנחנו

הדרך הטובה ביותר להבטיח שנושא כלשהו לא יידון בצורה רצינית, היא להפוך את הדיון בו לאישי. לעסוק באיש במקום ב-issue. זה בדיוק מה שקורה בימים האחרונים, ובמיוחד ביממה האחרונה, סביב הוועדה לבחירת שופטים.

אמצעי התקשורת סוערים מאז אמש (ד') סביב מועמדותה של עדנה ארבל לבית המשפט העליון. מסיבת העיתונאים של מיכאל איתן, המכתב של לימור לבנת, ההאשמות של שאול יהלום, "מעריב" שהפך את המאבק בארבל למלחמת עולם - כל אלו יוצרים רעש רקע כה חזק, עד שהשאלות האמיתיות נעלמות בו כלא היו.

השאלות הללו כלל אינן נוגעות לעדנה ארבל. לכל היותר ניתן לומר, שארבל היא דוגמא בולטת ועכשווית לכמה מן השאלות. חייבים לומר, שהיא לא יצרה אותן; אלו הן שאלות מובנות ועתיקות יומין. אלא שהמצב האבסורדי שנוצר הוא, שיוסף לפיד ואהרון ברק פטורים לחלוטין מלעסוק בהן, משום שכאמור איש אינו מעלה אותן. נעשה זאת אנחנו.

* מדוע יושבי ראש הוועדה לבחירת שופטים - שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון - מציגים מועמדים המועדפים עליהם? האם זהו לחץ יותר לגיטימי על חברי הוועדה מאשר ישיבתה שלשום של ועדת החוקה שדנה בדיוק באותה סוגיה?

* האם ניתן לצפות לדיון רציני בוועדה יממה אחת בלבד לאחר המועד האחרון להגשת ההשגות על המועמדים? האם ניתן לצאת מתוך הנחה שכל תשעת חברי הוועדה קראו את ההשגות בתשומת לב, קיבלו את תגובת המועמדים עליהן וגיבשו עמדה?

* האם מישהו הביא בחשבון שבבחירתם של ארבל ורובינשטיין יהיו בתקופה הקרובה בבית המשפט העליון שני שופטים במשרה חלקית? השניים הרי לא יוכלו לעסוק בעניינים בהם טיפלו כפרקליטת המדינה וכיועץ המשפטי לממשלה, ומטבע הדברים - זהו חלק ניכר מהעניינים המגיעים לפתחו של בית המשפט העליון.

* ועוד שאלה הנושקת לשאלה הקודמת: מדוע אין צורך בצינון במעבר מהתביעה הכללית אל כס השיפוט (בכל ערכאה שהיא)? האם תפיסת העולם, ההרגלים וההיכרויות נעלמים בן לילה? מדוע שנאמין שהשופטים הם יצורים על-אנושיים, והאם היינו רוצים שופטים כאלו או שמא אנחנו מעדיפים להישפט בידי בשר ודם?

* שאלה כללית יותר: מדוע השופטים מתמנים ללא הגבלת זמן ועד גיל הפנסיה - 70? האם לא ניתן לאזן בין הצורך לשמור על עצמאות השופטים לבין כל הרעות החולות שבמינויים לעשרות שנים - שחיקה, קיבעון תפיסתי, בלימת כישרונות צעירים וכו'?

* מדוע גם במערכת המשפט חל העיקרון הפיטרי, לפיו אדם נתקע בתפקיד שהוא הכי פחות מתאים לו? האם אין מקום לבצע בדיקה תקופתית של תיפקוד השופטים בכל הערכאות ולאור זאת להחליט מי ימשיך, מי יתקדם ומי יפרוש? מדוע אין על השופטים חובות של השתלמות ועדכון מקצועי? מדוע כל כך קשה להדיח שופט בישראל?

* האם אין מקום להחיל על השופטים מקצת מתנאי הקבלה המקובלים בתפקידים זוטרים בהרבה, כגון מבחני אישיות, מבחני ידע, ראיונות קבלה בידי הממונה הישיר, בחינת המלצות ועוד? מדוע את הבחירה מבצעים כמעט תמיד אנשים שלא יהיה להם שום קשר עם הנבחרים?

* האם לא ראוי לצרף נציגי ציבור אמיתיים (דהיינו: לא פוליטיקאים) לוועדה לבחירת שופטים? מדוע הנזקקים הישירים לשירותיהם של בתי המשפט - האזרחים - אינם מיוצגים בה? האם לארגוני צרכנים וארגוני זכויות אדם, למשל, אין מה לומר?

נשמח מאוד אם כתום הסערה, יתפנה מישהו לחשוב ברצינות על הנקודות הללו. אולי אז נקבל סוף סוף דיון רציני, מעמיק וענייני על תהליך חיוני מאין כמותו, הנוגע לא רק לערכים נשגבים כמו שלטון החוק ומשמר הדמוקרטיה, אלא גם לחייו היום-יומיים של כמעט כל ישראלי.