הכרה שיפוטית בהמתת חסד?

בית הדין הצבאי של פיקוד דרום הרשיע אתמול בצהריים את סמל הייב תייסיר בהריגתו של פעיל השלום הבריטי טום הורנדל, בחודש אפריל 03' ברפיח. תייסיר הורשע בביצוע עבירות נוספות, שנילוו למעשיו לאחר הירי - שיבוש מהלכי משפט (בשתי הזדמנויות), מסירת ידיעות כוזבות, שידול למסירת ידיעות כוזבות והתנהגות שאינה הולמת. פסק הדין ניתן ע"י אב בית הדין אל"ם ניר אבירם, סא"ל אבי זמיר (שופט בית משפט השלום בת"א), ורס"נ (ד"ר) מנור שפריץ (שמונה לשבת בהרכב, כך יש להניח, בשל כישוריו כראש מדור רפואה בפיקוד דרום).

לכאורה דיון שהיה צריך להתמצות בבחינת מעשיו של החייל תייסיר ובאחריותו למותו של המנוח הורנדל. אלא שבין יתר טענות הגנה שהשמיע תייסיר, עמדה טענתו לפיה רופאיו של רנדל באנגליה גרמו למותו בכוונת מכוון, ב"המתת חסד". פסק דינם המעמיק והמקיף של שופטי בית הדין הצבאי עוסק הן באחריותו של תייסיר למותו של הורנדל והן בסוגייה הראשונית של טענת "המתת החסד" כשוללת-לכאורה את הקשר הסיבתי שבין הירי לבין המוות.

שתי הערות מקדימות - פסק הדין הוא מעמיק ויסודי. מעשהו של תייסיר - ירי מכוון למצחו של פעיל שלום נטול נשק ועל לא עוול בכפו - נשקף מתוך פסק הדין כמעשה חמור מסוגו. ההערה השנייה מבקשת להצביע על מקצועיותה של מערכת השיפוט הצבאי, שניהלה משפט חסר פניות. על פי הפרסומים, מיאנו רשויות הביטחון לאפשר אתמול לאחיו של הורנדל להיכנס לארץ, "מנימוקים ביטחוניים". יש להניח כי למשפחת הורנדל אין סיבה לבוא בטענות בהתייחס להליך השיפוטי גופו.

ירי ישיר למצח

סמל הייב תייסיר שימש כלוחם בגדוד הסיור המדברי. ביום האירוע, 11.4.03, הוצב תייסיר למשמרת בעמדת הפילבוקס "כוכב 2", על ציר פילדלפי. על פי כתב האישום, תייסיר הבחין בהורנדל כשהוא נע בסמוך לבתים שמול העמדה, לבוש מעיל כתום המזהה אותו כפעיל ארגון הסולידאריות הבינלאומית ISM.

למרות זאת, למרות העובדה שהורנדל זוהה בבירור ע"י תייסיר כמי שאיננו שותף לפעולות הלחימה באזור, הוא כיוון את נשקו לעברו, ראה אותו דרך הכוונת הטלסקופית, וירה כדור אחד ויחיד לעברו. כדור אחד מכוון היטב, שפגע במצחו של הורנדל. התביעה הצבאית ביקשה להרשיע את תייסיר בהריגה (וכן בעבירות הנלוות שפורטו למעלה).

לאחר המעשה ביקש תייסיר לטשטש את מעשהו. להקנות לו ציביון של פעולה לוחמתית רגילה. הוא ביקש להציג מצג שיקרי כאילו והורנדל החזיק נשק בידו. הוא ביקש להכשיל את הליכי משפט ואף ניסה לשדל חייל אחר לשקר בחקירה שנערכה ע"י מצ"ח. בית הדין הרשיע אותו בכל העבירות הנ"ל.

מתייסיר נגבו הודעות במהלך החקירה, אלא שבמהלך המשפט הוא חזר בו מתוכנן, טען טענות שונות באשר לקבילותן, טענות שנדחו בהכרעת הדין. השופטים מנתחים בהרחבה את הודעותיו, מצביעים על סממני האמת שבהן, לעומת סממני השקר, מאירים את התפתחות גרסאותיו של תייסיר לאורך השלבים השונים של חקירתו ומשפטו.

"לאורך מרבית גרסאותיו של הנאשם הופיע מוטיב חוזר", סיכמו השופטים את ממצאיהם בנקודה זו. "זהו המוטיב של פגיעה ישירה של כדור אחד שאותו ירה הנאשם דרך כוונת טלסקופית, כדור אשר פגע במצחו של המנוח, מעל הגבה השמאלית; הנאשם זיהה את הפגיעה מן הירי, ראה את הירוי נופל ושניים אחרים שמפנים אותו. רק מי שראה ממש במו עיניו את הכדור פוגע באותו אדם, יכול היה למסור תיאור מלא ומפורט כזה, ואכן הנאשם חזר ותאר תיאור זה בגרסאותיו".

לכאורה, ניתן היה להאשים את תייסיר בביצוע העבירה החמורה יותר, עבירת הרצח. ואכן, בהודעה הראשונה שמסר תייסיר בחקירתו הוא דיבר על כוונה שקיננה בו, לירות על מנת להרוג. אם בכל זאת החליטה התביעה שלא להעמידו באשמת רצח, היה זה בשל גרסאות מאוחרות יותר שלו, בהן הוא טען כי לא התכוון לגרום למותו של המנוח.

לכאורה ניתן היה לסיים בכך את פרק אחריותו של תייסיר להריגת הורנדל. אלא שתייסיר העלה טענה מעניינת, לפיה הקשר הסיבתי שבין מעשהו לבין המוות נותק. הכיצד? בשל נסיבות מותו של הורנדל. הורנדל טופל תחילה בבתי חולים בארץ. הוא הובחן כסובל מפגיעה נוירולוגית קשה, ללא סיכויי החלמה. בחודש אוגוסט 03' הוא הועבר לבית חולים המלכותי לנכות נוירולוגית באנגליה, שם שהה עד למותו בתאריך 13.1.04, כלומר כשמונה חדשים לאחר הירי.

תייסיר, באמצעות מומחים מטעמו, טען שהטיפול הרפואי באנגליה הוא שגרם למותו של הורנדל, ניתק את הקשר הסיבתי שבין הירי לבין המוות. מומחה מטעמו (ד"ר קוגל) חיווה את דעתו, כי המוות נגרם כתוצאה מהרעלה חריפה בחומרים נרקוטיים ותרופות הרגעה שניתנו להורנדל.

השופטים דחו את טענותיו של תייסיר, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. את טענותיו של מומחה ההגנה דחו השופטים, לאור מסקנתם כי אין להן אחיזה מספקת בחומר הראיות. "סבורים אנו כי לא היה ביכולתם של הרופאים לקבוע בנסיבות העניין כי הטיפול הרפואי, שניתן ושנמנע, הוא שהביא למותו של המנוח, וכי אלמלא נהג סגל בית החולים המלכותי לנכות נוירולוגית באופן בו נהג, לא היה נפטר המנוח מדלקת הריאות הקשה ממנה סבל, בסמיכות זמנים לפטירתו בפועל".

"לסיכומה של סוגיה זו, מותו של חולה מסוגו של המנוח, אשר נגרם מסיבוך 'רגיל', 'צפוי', דוגמת דלקת ריאות או זיהום אחר כלשהו, אינו קוטע את השרשרת הסיבתית הטבעית בין אירוע הירי למוות. מאחר ולא הוכח בפנינו אחרת ולא התעורר ספק סביר לעניין זה, כמפורט לעיל, כך נותרים פני הדברים בענייננו בסופו של יום".

ואולם, השופטים בחרו שלא להסתפק בקביעה זו, המצויה במישור העובדתי. לטעמם, דינה של הטענה להיכשל גם במישור המשפטי, "ואפילו היה מוכח בפנינו, שחייו של המנוח באו לידי סיום לאחר החלטה מודעת שלא להמשיך בהנשמתו או בהזנתו המלאכותית או במתן טיפול אנטיביוטי, זאת בצירוף למתן תרופות מרגיעות ומשככות כאבים, אפילו במינון גבוה, אזי לא היה בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין פגיעתו הקשה למותו".

"במילים אחרות - מי שיורה לכיוונו של אדם, בנסיבות שתוארו לעיל, חייב לצפות את האפשרות שהירי יביא לקטילתו של אותו אדם על אתר. מובן, מכוח קל וחומר, שהצפיות משתרעת גם על האפשרות של פציעה קשה ואשפוז ממושך ורצוף סיכונים להתרחשות סיבוכים שונים, שיביאו למוות. היורה אולי לא צריך לצפות אפשרות של קריסתו של בית החולים ברעידת אדמה, אבל במסגרת 'מתחם הצפיות' מצויה לטעמנו גם האפשרות של סיום חייו בבית החולים לאחר קבלת החלטה כאמור, כאפשרות צפויה וטבעית". את קביעתם האחרונה קבעו השופטים לאחר סקירה מעמיקה של סוגיית המתת החסד בדין הישראלי ובדין הזר.

בד-בבד מבהירים השופטים, שטענת הטיפול המוטעה שניתן כביכול להורנדל באנגליה, לא הוכחה. "מטעם ההגנה נשמע כי המנוח נרצח למעשה בבית החולים, וכי הטיפול הרפואי שימש רק מעטפת בדויה למעשה האמיתי. לטעמנו, אם טוענת ההגנה כי יש לדמות את הטיפול הרפואי במנוח למצב בו 'כיסו בכרית את פניו' ואף 'ירו בו שוב' (כפי שהתבטא ד"ר לזרי), היא זו שהייתה צריכה להביא ראיות שיהיה בהן לתמוך באמיתותן. ההגנה, לא עמדה בכך", נקבע בהכרעת הדין.

"אם הצוות הרפואי התרשם או חשש כי המנוח סבל מכאבים, חש כי יש לסייע לו בתרופות מרגיעות, לקח בחשבון סיכון של 'דאבל אפקט', הקלה על סבלו תוך סיכון להחשת מותו, איזן בין השניים, ואפילו שגה, הרי עדיין מדובר בטיפול שבתום לב, שלא חורג מגדר סעיף 309(1) לחוק העונשין".

(דר/10/04 התובע הצבאי נ. תייסיר, הכרעת דין מיום 27.6.05. השופטים אל"מ ניר אבירם, סא"ל אבי זמיר ורס"ן (ד"ר) מנור שפריץ. בשם התביעה עו"ד הילה גורני ואורן ליבר, בשם הנאשם עו"ד אילן בומבך, יריב רונן ועידן פסח).