ביהמ"ש מרסן את הדחף של העיריות לעקל: "העיריות עלולות לשלם על חוסר מעש בגביית מיסים"

השופטת שרה דותן ביקרה את עיריית לוד, ש"במקום לפעול לגביית חובות בזמן אמת", הניחה "שבכל עת שתחפוץ תוכל לנקוט באמצעים מינהליים לגבייתם"

לא אחת נשמעת הטענה, שהרשויות המקומיות "ישנות על זכויותיהן" ואינן ממהרות לגבות ב"זמן אמת" חובות מהאזרחים, אף שהוקנו להן סמכויות אכיפה נרחבות, בעיקר בפקודת המיסים. זאת, בידיעה שיוכלו לנקוט באמצעי גביה מינהליים בעתיד. פסק דין שניתן בימים אלה בבית המשפט המחוזי בת"א, עשוי לשים סוף לתופעה, נוכח המסר העולה ממנו, כי לישיבה בחוסר מעש מצד העיריה "תתלווה תוצאה כספית".

מסעוד בן-שימול החזיק מזה 30 שנה בנכס שבבעלות עיריית לוד, הכולל כמה חנויות בשוק העירוני. בשנת 91' נפטר האב וההחזקה בנכס הועברה לידי בתו שרית, שיחד עם בעלה, שמואל ליטמן, שיפצו את המקום וניהלו בו סוכנות לביטוח. במשך 5 שנים הם שילמו דמי שכירות לעיריה, עד שבשנת 96' פרצה מחלוקת בין הצדדים, באשר לזכויותיהם בנכס, וכפועל יוצא מזה גם באשר לגובה השכירות.

בני הזוג ליטמן טענו, כי הם דיירים מוגנים מכוח זכותו של האב, אולם העיריה טענה מנגד כי מדובר בשכירות חופשית ולכן עליהם לשלם בהתאם. בשל המחלוקת האמורה, שיגר הזוג ליטמן בסוף שנת 96', מכתב למנהל מחלקת המיסים בעיריית לוד, והודיע כי הוא עוזב את המקום. בעתירה מינהלית שהגישו השניים נגד העיריה, באמצעות עוה"ד אילן בומבך ואתי גבאי ממשרדו, הם טענו כי בשלב זה גם השיבו את מפתחות הנכס לאימה של שרית, שנתנה להם את זכות השימוש בו מלכתחילה, והסדירו את חובם לעיריה. העסק שלהם, כך נטען, הועבר למושב יגל ומשכך הם אינם חייבים עוד בתשלום מיסים.

העיריה טענה מנגד, באמצעות עו"ד אינסה גולדנברג-לוי, ממשרד אברהם בר, כי גם לאב לא היתה זכות לדיירות מוגנת בנכס, וכי בני הזוג לא החזירו את החזקה בנובמבר 96', בו שיגרו את המכתב, ולראיה הציגו סיכום פגישה שנערכה בלשכת מנכ"ל העיריה, בהשתתפות הזוג ליטמן, בו ניהלו השניים מו"מ על גובה דמי השכירות. כחודש לאחר מכן, פנה פרקליטה של שרית ליטמן למנהל מחלקת נכסים בעיריה, והצהיר במפתיע כי זו עדיין מחזיקה בנכס. הוא טען, כי היא אינה חייבת דבר לעיריה, וכי הוא מבקש את דרישות התשלום בנוגע לחובות שכירות וארנונה, שהעיריה טוענת להם. מנהל מחלקת הנכסים השיב להם, כי בישיבת המו"מ האמורה, סוכם שעל המחזיקים לפנות למנהל מחלקת ההכנסות לבירור יתרת החוב. בני הזוג ליטמן לא השיבו על המכתב. כעבור שנים ספורות, התפלאו הליטמנים כשקיבלו צווי עיקול מהעיריה, בטרם קיבלו דרישות תשלום קודם לכן.

בדיונים בעתירה, הכחישו בני הזוג ליטמן את קיום פגישת המו"מ, אולם השופטת שרה דותן קבעה, כי "עיון במסמכים שצורפו ע"י שני הצדדים, אינו תומך בעמדתם של העותרים בסוגיה זו". היא הוסיפה, כי במהלך המו"מ חזרו בהם העותרים מהודעתם על עזיבת הנכס ששיגרו בסוף שנת 96', ודחתה את טענתם כאילו מדובר במו"מ על חובות העבר ולא על מה שייגבה מהם בעתיד. "משנדחתה גירסת העותרים", כתבה השופטת דותן, "היה עליי לדחות את עתירתם, אלא שבענייננו המשיבה, מלבד היותה רשות מקומית הזכאית לגבות ארנונה מהמחזיקים נכסים בתחומה, היא גם בעלת הנכס, הזכאית לגבות דמי שכירות מהעותרים".

בשלב זה, התפנתה דותן לבקר את התנהלותה של העיריה. לפי החוק, כל עוד אדם רשום כמחזיק בעיריה - הוא מחוייב בתשלום הארנונה ואין זה משנה מי הבעלים של הנכס או מי גר בו בפועל. דותן ציינה, כי מאז נשלח המכתב האחרון ב-98', לא שילמו הליטמנים תשלומים כלשהם, לא על חשבון דמי השכירות, ולא בגין הארנונה. "אך למרות זאת, לא מצאה העיריה לנכון לבדוק האם הנישומים מחזיקים בנכס שבבעלותה, ואין כל ראיה שנשלחו על-ידה דרישות תשלום לאחר מכתב זה", עד שביקשה לעקל את רכבם בשנת 2004. "משכך", הוסיפה, "נשאלת השאלה האם רשאית היתה העיריה 'לעצום עיניים' ולהתעלם מהמציאות, באופן שלמרות ידיעתה כי הדייר אינו פועל על-פי הסיכומים שהושגו, אינו משלם דמי שכירות על-פי המוסכם, ואף לא הסדיר את המחלוקת לעניין חיוב הארנונה, להמשיך ולראות בו 'מחזיק' בנכס שבבעלותה".

"מסקנה זו", קבעה השופטת, "עלולה לעודד חוסר-מעש מצד מי שאמור לפעול לגבייה יעילה של המיסים והחיובים האחרים, בכך שהעיריה, במקום לפעול לגביית החובות בזמן אמת, תצא מתוך הנחה שבכל עת שתחפוץ תוכל לנקוט באמצעים מינהליים לגבייתם, מבלי שלחוסר המעש תתלווה תוצאה כספית כלשהי". דותן החליטה לדחות את העתירה ביחס לתקופה שלפני שנת 98', ולקבלה חלקית, משום ש"העיריה אינה רשאית לנקוט בהליכי גבייה מינהליים, ביחס לחובות ארנונה לתקופה שלאחר אותו מועד" (עת"מ 3003/04). *