ייכבד פקיד השומה וישלח בזמן את החלטותיו

פקיד שומה ירושלים עשה לו מנהג: לדחות השגות על שומות, ולשלוח את החלטותיו לנישומים באיחור. השופטת מרים מזרחי מנסה שוב ושוב ללמד אותו לקח, אבל הוא מתעקש - וגם השופטת בשלה

על-פי סעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה, "אם בתוך שלוש שנים מתום שנת המס שבה נמסר הדו"ח לפי סעיף 131, ובאישור המנהל - בתוך ארבע שנים מתום שנת המס כאמור, או בתום שנה מיום שהוגשה השגה, לפי המאוחר מביניהם, לא הושג הסכם כאמור בסעיף קטן (א) ולא השתמש פקיד השומה בסמכויותיו לפי סעיף קטן (ב), יראו את ההשגה כאילו התקבלה".

במילים אחרות, ובמיקוד לסוגייה שנידונה בפסק הדין הנוכחי, אם תוך שנה מיום שהוגשה ע"י נישום הודעת השגה לא קבע פקיד השומה את המס בצו, יראו את ההשגה כאילו התקבלה. שאלה שחוזרת על עצמה בערכאות היא: מה מפסיק את מירוץ שנת ההתיישנות?

ב-30.8.01 הנפיק פקיד שומה ירושלים שומות לפי מיטב השפיטה לשנות המס 1998-2000 למנשה לוי ולחברת מנשה לוי לבניין. ב-25.9.01 הגישו שני הנישומים השגה על השומות. משלא הצליחו הצדדים להגיע להסכם, הוציא פקיד השומה שומות בצו. השומות נשלחו לשני הנישומים ב-24.11.02, כלומר למעלה משנה מיום ההשגה שהגישו הנישומים.

פקיד השומה טען, כי פרשנותו הנכונה של סעיף 152(ג) לפקודה מחייבת אותו להפעיל את שיקול דעתו לגבי השומה בתוך שנה מההשגה, וכי די בשיגור קביעת השומה למחשב בטווח השנה כדי לעמוד בדרישת הסעיף. לדבריו, במקרה הנדון, הוא שיגר את השומה למחשב ב-19.9.02, כלומר: בטרם חלוף שנה מההשגה.

את טענתו זו העלה פקיד השומה למרות שני פסקי דין קודמים שניתנו ע"י שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מרים מזרחי, לפיהם עליו לשלוח את צו השומה לנישום בתוך שנה ואין די במשלוח למחשב (עמ"ה 7050/03; עמ"ה 8024/04).

בהליך הנוכחי ביקש פקיד השומה לשכנע את מזרחי, כי היא טעתה בפרשנותה, החורגת מפסיקה של בית המשפט העליון ושל בתי משפט מחוזיים אחרים. מזרחי דחתה את טענותיו אלו. בד בבד היא התייחסה לעיקר טענות פקיד השומה בנדון.

טענה אחת גרסה, שגישתה הפרשנית של מזרחי תצמצם משמעותית את פרק הזמן שנקבע בפקודה לצורך הפעלת שיקול דעתו של פקיד השומה, וממילא גם תצמצם את מספר התיקים שכל פקיד מס יוכל לטפל בהם. היא תפגע בגישה המרכזית בדיני המס, של מניעת התחמקות מתשלום מס.

"מתקשה אני להבין טענה זו - מדוע לא ניתן לשלוח את הצווים אל הנישום ביום בו הם משוגרים אל המחשב, או זמן קצר לאחר מכן? הרי, ככל שדעתי מגעת, פעולה של הדפסה ושליחה היא פעולה טכנית פשוטה שאיננה גוזלת זמן רב", השיבה מזרחי לטענתו של פקיד השומה. "אם כך - מדוע פעולה זו מצמצמת באופן משמעותי את פרק הזמן שעומד למשיב לצורך הפעלת שיקול הדעת?"

מזרחי סבורה, שאין לאפשר לפקיד השומה להחזיק בידיו את השומה מוסתרת מעין הנישום לאורך חודשים ארוכים. פקיד השומה מציין, שממילא אין לו אינטרס לעשות כן, באשר שומה המצויה במגירתו של פקיד השומה היא, בלשונו, "אבן שאין לה הופכין".

"אני מסכימה, כי אין כל טעם בכך שפקיד השומה יחזיק אצלו את ההחלטה בעניין הנישום, אולם כנראה שיש סיבות אחרות, שלא הובאו לפני, המביאות את פקיד השומה להותיר החלטות ברשותו", מציינת מזרחי. היא גם מציינת, כי ידוע לה על מקרים אחרים שבהם נוהג פקיד השומה בדרך דומה.

"השאלה מה מעכב את משלוח הצווים, נותרה ללא מענה. המשיב לא הציג בפני בתיק זה ובתיקים קודמים, הסברים - לרבות על דרך של הבאת ראיות - שיכולים אולי להבהיר את התהליך ולהסביר את הפערים בין המועדים בהם נשלחים הצווים אל המחשב, ובין המועדים בהם הם נשלחים אל הנישומים. בהעדר כל הסבר כזה - איני רואה מדוע מוצדק ליתן לפער הזמן לגיטימציה", סיכמה מזרחי את עמדתה.

לפיכך, ולאחר שטענות אחרות של פקיד השומה נדחו גם הן (לעניין חישוב מועדי עיצומים ולעניין סטייה מתקדים מחייב), קבעה מזרחי, כי השומות ששלח פקיד השומה לשני הנישומים התיישנו, וכי השגותיהם ייחשבו כהשגות שהתקבלו.

(עמ"ה מחוזי ירושלים 659/02 לוי ואח' נ. פ"ש ירושלים, פס"ד מיום 2.8.05. השופטת מרים מזרחי).