הנקראות ביותר

האיום האסטרטגי-כלכלי על ישראל: הזדקנות האוכלוסייה

במקום לדבר על הגירעון הלא-חדש של המוסד לביטוח לאומי, צריך להיערך לאיום ההזדקנות: ההוצאות של ביטוח לאומי על תשלום קצבאות יילך ויגדל - וכמובן שהמדינה "תסבסד" ■ גילוי נאות

טיפול בקשישים עובדת זרה / צילום: תמר מצפי
טיפול בקשישים עובדת זרה / צילום: תמר מצפי

ביטוח לאומי / איור: גיל ג'יבלי
 ביטוח לאומי / איור: גיל ג'יבלי

1. ההתייחסות השבוע של החשב הכללי רוני חזקיהו לגירעון בביטוח הלאומי, שיילך ויעמיק, ואיתו יעמיק גם ה"סבסוד" הממשלתי בכך וכך עשרות מיליארדים בעוד כך וכך שנים, הובלטה כאילו היא אירוע דרמטי ורב-משמעות. אז ראשית, לא היה כאן משהו מפתיע. העניין נדון ונכתב אין ספור פעמים בדוחות הביטוח הלאומי עצמו, בדוחות כספיים מפורטים מאוד. שנית, וזה יותר חשוב: לביטויים כמו "גירעונות" או "סבסוד" בהקשר של המוסד לביטוח הלאומי אין שום רלוונטיות. לא מדובר בחברה ממשלתית שהמדינה צריכה לסבסד, אלא במוסד שאין לו בפועל שליטה על הכנסותיו ועל הוצאותיו. גרוע מכול, להכנסות שלו אין שום קשר להוצאות שלו.

איך זה עובד? כל אחד מאיתנו - מי כשכיר, מי כמעסיק ומי כעצמאי - מעביר מכוח החוק דמי ביטוח לאומי (אצל שכירים אפשר לראות זאת בתלוש) בהתאם לרמת ההכנסה. זה סעיף אחד ב"הכנסות" של ביטוח לאומי. הסעיף השני הוא העברות כספים מתקציב המדינה מכוח חוק. מההכנסות הללו המוסד לביטוח לאומי משלם שורה של קצבאות. ב-2016, לדוגמה, הוא שילם בסך הכול כ-65 מיליארד שקל (ראו גרף). סעיף התשלום המרכזי היה קצבאות זיקנה ושארים (כ-40%), והסעיפים הבאים אחריו הם נכות כללית - קצבאות המשולמות למי שעקב נכותו איבד את כושרו להשתכר או שכושרו להשתכר צומצם (כ-19%; ב-2016 שולמו לכ-387 אלף איש קצבאות של נכות כללית), דמי לידה (כ-10%), סיעוד (כ-9%), קצבאות ילדים (כ-9%), נפגעי עבודה (כ-7%), דמי אבטלה (כ-5%) ושונות (כ-1%).

אם מחר תחליט הממשלה להגדיל את קצבאות הזיקנה, הנכים, הילדים או הלידה - היא יכולה לעשות זאת, כמובן, כי היא הריבון, אבל זה יגדיל את ההוצאות ויצטרכו להגדיל מנגד גם את ההכנסות. לכן אין משמעות רבה לדיבורים על גירעונות ועל סבסודים, כי מובן מאליו שתקציב המדינה יממן אותן. אבל יש משמעות ענקית לתוצאה: גם אם המדינה לא תעלה את גובה הקצבאות, ברור שההוצאות על תשלום קצבאות יילך ויגדל בגלל הזדקנות האוכלוסיה, וברור שתקציב המדינה ימשיך "לסבסד" אותן, כלומר לשלם אותן. וזו הופך - לדעת לא מעט כלכלנים, ובצדק רב - לאיום הכלכלי האסטרטגי מספר 1 של ישראל, לא פחות ולא יותר.

2. לאיום הכלכלי-אסטרטגי הזה - הזדקנות האוכלוסיה - אינו איום ייחודי לישראל, הוא כמובן נחלת כל העולם. ההבדל הגדול בין המדינות הוא לא עצם הבעיה אלא היכולת להתמודד איתה ולהיערך אליה.

המוסד לביטוח לאומי שילם בשנה האחרונה 932 אלף קצבאות זיקנה ושארים, ומדובר בקצבאות שלרוב הדעות הן נמוכות יחסית. שימו לב למספר קצבאות הזיקנה הצפויות להיות משולמות ב-2034 על פי דוחות מחקר של המועצה הלאומית לכלכלה: 1.6 מיליון איש, שיהוו כ-15% מהאוכלוסיה. זה גידול שצפוי לשנות את שוק התעסוקה, לצד ביקוש הולך וגובר לשירותים ציבוריים מרכזיים, במיוחד של מערכות הבריאות והסיעוד. בערכים נוכחיים מדובר בתשלום של כ-44 מיליארד שקל מדי שנה רק בקצבאות זיקנה ושארים.

הסיבה לגידול היא כמובן עלייה עקבית בתוחלת החיים בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית-רפואית. מדי עשור חלה עלייה של שנתיים-שנתיים וחצי בתוחלת החיים הממוצעת. תוחלת החיים בישראל היא בין הגבוהות בעולם ועומדת כיום על כ-80 שנה לגברים ו-84 שנה לנשים. על פי הערכות, בעוד כ-20 שנה ואף פחות תעמוד תוחלת החיים בישראל על 84 לגברים ו-89 לנשים.

כתוצאה מהזדקנות האוכלוסייה, באופן טבעי, צפוי מספר הנזקקים לטיפול סיעודי להכפיל עצמו ויותר ב-20 השנים הקרובות לכ-440 אלף איש, בהשוואה לכ-163 אלף איש שמקבלים היום שירותי סיעוד. מי שיש לו הורים סיעודיים יודע עד כמה הבעיה הזאת רגישה וכאובה. בדרך כלל נזקקי סיעוד משמעותי, בעלי הכנסות ממוצעות ומטה, יתקשו לעמוד בנטל הכלכלי הנדרש לטיפול אם הם גרים לבדם וללא טיפול או סיוע כלכלי משמעותי של בני המשפחה (אני ממליץ לקרוא את עבודתם של ניר בריל ועדי בויקו מהמועצה הלאומית לכלכלה בנושא זה).

כבר כיום התשלומים של המוסד לביטוח לאומי לקצבאות זיקנה וסיעוד מגיעות לכ-50% מסך תשלומיו. העלייה העקבית בתוחלת החיים תגדיל משמעותית הן את החלק הכמותי וכמובן את החלק היחסי של קצבאות הזיקנה והסיעוד בתשלומי המוסד לביטוח לאומי. כלומר, התשלומים לקצבאות זיקנה והתשלומים לסיעוד יהוו את ה"משקולת" הכלכלית הגדולה ביותר, ומכאן האיום הכלכלי-אסטרטגי.

בכמה כסף מדובר? על פי הערכות, השפעת ההזדקנות על ההוצאה הציבורית בתחומי בריאות, סיעוד וקצבאות זיקנה יעלה עד שנת 2029 בתוספת של קרוב ל-2 אחוזי תמ"ג, במקביל לתוספת של לפחות כ-20 מיליארד שקל בשנה מהקיים כיום. מאיפה יגיע הכסף? שאלה טובה. לומר ש"קופתו" של המוסד לביטוח לאומי תתרוקן זו לא חוכמה גדולה; להגיד מה עושים עם האיום הכלכלי הזה, איך נערכים ב-20 שנה הבאות לאיום הכלכלי - זו כבר חוכמה הרבה יותר גדולה.

במקביל לתהליך הזדקנות האוכלוסיה צפוי לחול שינוי דמוגרפי משמעותי. חלקם של המגזר החרדי והמגזר הערבי באוכלוסיה בכלל ובאוכלוסיה בגילאי העבודה בפרט צפוי לגדול באופן ניכר. שתי הקבוצות האלו מתאפיינות כיום בשיעורי השתתפות עבודה ובפריון עבודה הנמוכים באופן משמעותי משאר האוכלוסייה. בתחום הזה מסתמן שיפור עקבי והדרגתי בשנים האחרונות, אבל הוא עדיין לא מספק. השילוב הזה של הזדקנות האוכלוסיה והשינויים הדמוגרפיים מסכן ומכביד על כל מערך הקצבאות בישראל.

3. תתפלאו, היו כבר די הרבה אנשים חכמים שישבו בוועדות ובחנו את ההשלכות של איום הזדקנות האוכלוסיה. לא פחות משלוש ועדות עסקו בנושא, מהאיתנות הפיננסית של המוסד לביטוח לאומי, דרך העסקת מבוגרים ועד פתרונות בשוק הסיעוד. כל הוועדות הציגו את הבעיות, הציגו את הפתרונות, ישבו שם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, אבל כרגיל, ועדות היו, מסקנות הוגשו, ורוב המסקנות לא יושמו.

4. האיום של הזדקנות האוכלוסיה נוגע לשלושה תחומים עיקריים: תחום הפנסיה, תחום הסיעוד ותחום התעסוקה (סוגיית גיל הפרישה וסוגיית התעסוקה של מבוגרים). בתחום הפנסיה, חשוב להבין מה קרה בתחילת שנות ה-2000. בנימין נתניהו, אז שר האוצר, וחייבים לזקוף זאת לזכותו, הפסיק את חגיגת ההפקרות של הפנסיה התקציבית ואת חגיגת השחיתות של קרנות הפנסיה ההסתדרותיות. הפנסיה התקציבית הופסקה והוחלפה בפנסיה הצוברת; קרנות הפנסיה ההסתדרותיות, שהעניקן לחוסכים שלהן תנאים שלא התיישבו עם תשלומי החוסכים, הולאמו, הוענק להן סיוע נדיב (כפי שחשפתי השבוע) והן נסגרו להצטרפות של עובדים חדשים. החגיגה הופסקה, אבל הדורות הנוכחיים מסבסדים ויסבסדו את החגיגות ארוכות השנים של שלטון מפא"י ושלטון ההסתדרות. המחיר של הסבסוד, שימו לב: כ-25 מיליארד שקל מדי שנה מתקציב המדינה, והסכום הזה רק יילך ויתפח. הסבסוד הזה מעיק על הדור הנוכחי, ובעיקר על מי שנושאים ברוב נטל המס בישראל (שכירים בעשירונים 8-10). הדור הזה לא יגיע לרמת הפנסיה הממוצעת של דור הפנסיה התקציבית והדור של קרנות הפנסיה ההסתדרותיות, ובמקביל לעלייה של תוחלת החיים, המשמעות היא שהדור הנוכחי והדורות הבאים יצטרכו לעבוד בממוצע יותר כדי לשמור על רמת החיים שהורגלו אליה עד גיל הפרישה.

5. בבעיית האיתנות הפיננסית של המוסד לביטוח לאומי, שזו לדעתי הבעיה השולית יותר והיא יותר טכנית-חשבונאית, דנה ועדה רבת משתתפים, ובהם ד"ר קרנית פלוג, פרופ' יוג'ין קנדל, פרופ' איתן ששינסקי, פרופ' אפרים צדקה, ד"ר אודי ניסן ואסתר דומיניסיני (אז מנכ"לית המוסד לביטוח הלאומי). הוועדה דנה ב"יחסים" בין תקציב המדינה לביטוח הלאומי, על קרן העודפים של הביטוח הלאומי ועל דברים שהם טכניים בעיקרם. בנוסף, היא הציעה לחלק את הקצבאות לשלושה אשכולות (על פי הסיכון הפיננסי שלהן) ולקבוע שורה של כללי איזון ומנגנוני התראה שישקפו את היציבות הפיננסית בכל אשכול על בסיס שוטף ועל בסיס שורת מדדים קבועים. כמובן, האיזון ייעשה בתוך תקופה מוגדרת על ידי הגדלת הכנסות או הפחתת הוצאות, בכל דרך שתחליט הממשלה. זה משפט המפתח: בקרה שוטפת ואיזונים בכל הנושא של תקציב הביטוח הלאומי הם עניין מובנן מאליו. השאלה הגדולה היא מה עושים עם ההתנפחות הטבעית של ההוצאות בעקבות הזדקנות האוכלוסייה, כלומר תשלומי הקצבאות. לחתוך את ההוצאות, כלומר את הקצבאות? במה לחתוך? בקצבאות הזיקנה הנמוכות ממילא, שתופסות נתח משמעותי מהתקציב? מובן שלא. להגדיל הכנסות, כלומר להגדיל מסים? טוב, זו תמיד אפשרות שפתוחה בפני כל ממשלה.

6. התפיסה הרווחת, במיוחד במשרד האוצר, היא שצריך להעלות את גיל הפרישה כדי לפתור את האיומים הכלכליים. לכאורה, זה נראה ונשמע הגיוני: עם העלייה בתוחלת החיים, אנשים צריכים לעבוד מעבר לגיל הפרישה כיום, ולשם כך יש צורך להגדיל את גיל הפרישה לנשים ולגברים כאחד. כך הם ירוויחו עוד שנות הכנסה מעבודה, ובמקביל "יחסכו" לביטוח הלאומי את תשלומי קצבאות הזיקנה. הגיוני תיאורטית, אבל לצערי לא ממש הגיוני במציאות. אפשר כמובן להעלות את גיל הפרישה, אבל העלאתו עלולה לדון אנשים רבים לעוני, בגלל שוק עבודה שמעדיף להעסיק צעירים על פני מבוגרים, והם יאבדו עוד שנים של קצבאות זיקנה מהביטוח הלאומי.

וכאן אני מגיע לפתרון האמיתי של בעיית הזדקנות האוכלוסיה. "תעבדו יותר" - זאת סיסמה. "תעלו את גיל הפרישה" - זאת סיסמה. הבעיה היא תרבותית. אני מניח שרוב העובדים המתקרבים לגיל הפרישה הקבוע בחוק מעוניינים להמשיך לעבוד, גם אם במשרה חלקית, אלא שאיש לא רוצה בדרך כלל שהם ימשיכו לעבוד. רוב המעסיקים לא רוצים בכך. הם אינם רוצים עובדים מבוגרים, או עובדים "זקנים", הם רואים בהם נטל ומעדיפים עובדים צעירים יותר ובדרך כלל זולים יותר. העלאת גיל הפרישה, אם כן, תחסוך לביטוח הלאומי תשלומי קצבאות, אבל לא תפתור את הבעיה התרבותית. מעסיקים צריכים להפנים שהעסקת מבוגרים אינה דבר מגונה, נהפוך הוא. זה דבר מבורך, אחרת כל מערך הביטחון הסוציאלי במדינת ישראל עלול להתמוטט.

עניין נוסף, שחלק גדול מהכלכלנים מתנגדים לו, הוא לא לבטל את קצבת הזקנה מרמת פנסיה מסוימת. אין שום סיבה שמקבלי פנסיה תקציבית בגובה של 30-90 אלף שקל יקבלו גם קצבת זיקנה. למה המדינה צריכה לממן אותם פעמיים - גם בפנסיות נדיבות וגם בקצבת זיקנה לא הכרחית?

7. כמובן, גם למדינה יש תפקיד בכך, והוא בא לידי ביטוי בוועדה שהקים בזמנו אורי אורבך ז"ל ואף התקבלה החלטת ממשלה בעניין ונעשה פיילוט בסקטור הציבורי. בין מסקנות הוועדה: תישקל ביטול חובת ההפרשה לפנסיה של המעסיק והעובד לאחר גיל פרישת חובה גם כאשר העובד לא מקבל קצבה, וזאת כדי להגדיל את הכנסתו הפנויה (אף שזה עלול להרע את זכויות העובדים על פי החוק כרגע). כמו כן קבעה ההחלטה כי המעסיק הגדול במדינה, קרי ממשלת ישראל, תיצור מסלולים ייעודיים לאזרחים ותיקים עם תנאי העסקה חלקיים, ובהם עד 120 שעות עבודה חודשיות. כל ההחלטות הנכונות הללו צריכים להיות מיושמות כמה שיותר מהר וגם לחלחל לסקטור הפרטי, שבדרך כלל רואה בעובדים מבוגרים נטל. בסקטור הפרטי חייבים להבין: העסקת מבוגרים תפתור חלק מבעיית האיום האסטרטגי-כלכלי על מדינת ישראל. הם חייבים להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה.

eli@globes.co.il

ביטוח לאומי
 ביטוח לאומי

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של היום
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות