הנקראות ביותר

היה מנוע

גברי בנאי ושייקה לוי - שני שלישים מלהקה נצחית שנותרה מיותמת מהצלע השלישית שלה - ישראל (פולי) פוליאקוב, מדברים על החומרים שהפכו אותם לסמל הישראליות של כל הזמנים, על ההתחלה הקשה והמייאשת, על הביצוע המחודש לכבוד חגיגות ה-60 ל"לו יהי" ועל הגעגוע הגדול לחבר ולשותף שמותו מציין עבורם ועבורנו סוף של עידן / כתבה תשיעית ואחרונה בסדרה

רק ההיסטוריה תשפוט את טיבה של התרבות הישראלית שהתפתחה ועדיין מתפתחת בארץ, אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע בוודאות את איכותה הנדירה והבלתי מעורערת של יצירה ישראלית מקורית אחת. המצאה ששאובה באמת מהריחות והצבעים, מההיסטוריה ומהאנשים של הארץ הזאת. תופעה שמגדירה את הישראליות כפי שהאבות המייסדים חלמו שתהיה - חצופה, עצמאית, חכמה, ממזרית, נדיבה, אמפתית ומצחיקה - וקוראים לה שלישיית הגשש החיוור. לאורך השנים היו כאן הרכבים מצליחים ביותר אבל בדיעבד מסתבר שהיו תופעות שזרחו לרגע בחיי המדינה ונעלמו, בעוד הגששים הצחיקו והיה אהובים על כל העם היושב בציון במשך ארבעה עשורים, שבהם הופיעו עם 11 תוכניות, 11 סרטים ואין-סוף פסטיבלים.

שייקה, פולי וגברי - עם החליפות והשפה ה"גששית", הצחיקו ובכו עם אומה שלמה מאז שפשנל, האמרגן האגדי, הקים את הלהקה בשנת 1964, ובעצם קיומם היוו ציוני דרך בחיי המדינה. ב-1965 כשקנו כאן דירות רק בגלל שהיה בהן קו טלפון שרו כולם בהתלהבות את "שיר הטלפון", ב-67' צחקו האנשים בהזדהות מ"היה מנוע?", כי נזכרו במכוניות המגויסות הפרטיות שלהם ובפסטיבל הזמר 1970 מדינה שלמה נשכבה למראה התמים של תחתונים לבנים כשהרימו ידיים ב"מים לדוד המלך".

במהלך השנים נכתבו אין ספור עבודות אקדמיות על הגשש ועל השפה "הגששית". אבל לא צריך יום לימודים ארוך כדי להבין שמקור כוחם של הגששים, מלבד ההתעסקות בחומרים אמיתיים מהחיים, הוא במתן הקול למצוקות האזרח הקטן שמאחורי האירועים הגדולים. וכמו שבששת הימים כשהכול היו באופוריית השטחים, הם ראו את המילואימניק ומצוקת מכוניתו המגויסת, ככה בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים הם שימשו נחמה לעם ששמע את דיין מכריז נפול פנים בטלוויזיה על "חורבן בית שלישי". כשהם ביצעו את "לו יהי" הוא הפך למעין המנון. ועכשיו המילים של נעמי שמר "תן שלווה ותן גם כוח לכל אלו שנאהב" יחזרו לעודד אותנו בביצוע מחודש ליום העצמאות הזה. או כדברי גברי: "שייקה ואני מקליטים לערוץ 2 את 'לו יהי'. הם רצו שנשיר כמו בלוויה של פולי כשעמדנו מול שלושת המיקרופונים (ואחד ריק). אבל לא הסכמנו למסחר את הסיטואציה. לכן, יוסיפו את פולי שר את הבית שלו בביצוע המקורי".

אז רגע לפני הזיקוקים והפטישים, שייקה לוי במכנסיים קצרים וגברי בנאי בטי-שירט לבנה, מספרים מה היה באמת מאחורי הקלעים, איך הם הצליחו לייצר הומור כל-כך מיוחד שהביא את השנינות, הדקות והרהיטות ללב מדורת השבט ואיך בכלל הכול התחיל.

ההתחלה: "יש חדשות. יש נצורות. יש פלאי פלאות"

גברי: "בתוכניות הראשונות היו לנו איזה 15, 16 שירים וכמעט לא היו מערכונים, ואם היו, אז כדי להוביל לשיר הבא. כשהסתבר שיש לנו כישרון משחק, אנשים התחילו לדרוש מערכונים ולא שירים. כך הגענו למצב שהיו שמונה מערכונים וארבעה פזמונים, והפזמונים הפכו להיות האתנחתה לקהל ובעיקר לנו כדי שנספיק להחליף בגדים".

שייקה: "בתקופה שהתחלנו, 'שלישיית גשר הירקון' הצליחו מאוד, ובנו זלזלו. היו אומרים - 'הבהיימעס האלו!'. הם היו עולים על הבמה וקורעים את הקהל, ואנחנו היינו מזדחלים עם קצת קהל ועוד קצת קהל. עד שניסים אלוני הגיע לביים את התוכנית השלישית, הקיבוצים לא היו מוכנים לקחת אותנו. ונעמי שמר בכלל לא רצתה לשמוע עלינו עד שעשינו את 'קסיוס קליי נגד חלפון' עם יוסי (בנאי) ששכנע אותה לבוא לשמוע אותנו, ואז אמרה - 'אני מוכנה לכתוב להם אופרה!' היו הרבה מאוד מכשולים בהתחלה. אבל פרצנו אותם ובגדול".

על יכולתו הנדירה של פשנל (אברהם דשא)לגלות כישרונות נאמר כבר רבות, אבל זה המקום להזכיר שהוא בעצם היה הכוח המניע לשלישיית הגשש החיוור או כמו שאמר פולי בסדרה "פשה" שהוקרנה בטלוויזיה ב-2007: "בלי פשה לא היה הגשש", והוסיף: "הוא המציא אותו, הוא יצר אותו, הוא היה הלב שלו". והוא לא רק יצר את הגשש אלא גם המציא את השם הייחודי שלו - גשש חיוור.

שייקה: "פשה אמר - 'למה לא גשש חיוור? יש כל-כך הרבה שמות משונים!' והרגיע אותנו: 'חבר'ה, אתם תראו. אנשים יבואו לקופה ויגידו - תן לי שני כרטיסים לגשש החיוור כמו שהם אומרים תן לי שני כרטיסים להבימה'. כשהתחלנו, היה קשה מאוד. היינו חוזרים מהופעות והוא היה שואל 'איך היה'. היינו אומרים בסדר, היו מאה איש. והוא, לא עניינה אותו כמות הקהל, עניינה אותו איכות ההופעה. ואז היה אומר 'תבואו אלי מחר בבוקר. פולי תביא לחמניות, גברי תביא עגבניות, שייקה תביא ביצים!'.

"היינו מגיעים עם שייקה אופיר, פשה היה עושה שקשוקה או חביתה, והיינו אוכלים ומתקנים מה שלא היה בסדר אתמול. ככה רקמנו את זה עוד שלב ועוד שלב. הרבה פעמים היינו על סף ייאוש. אבל פשה האמין בנו אמונה שלמה והיה אומר - 'חבר'ה לא לדאוג. יהיה טוב. לכל אחד מכם יהיה בית. אוטו. הרבה כסף בבנק. רק תעשו מה שאני אומר לכם!'"

כתיבת מערכונים: "הוא משוגע. הוא רוצה לעבוד"

שייקה: "כל דבר, הומור או לא הומור, אם הוא לא תולדה של עבודה קשה לא יכול להחזיק. עבודה קשה מביאה תוצאות טובות. תוצאות של אמת.

אמר פעם מישהו - 'אני הולך לתיאטרון או כדי לבכות או כדי לצחוק או כדי לכעוס. לצאת עם משהו. לא סתם לבזבז את הזמן'. אנשים באו לגשש החיוור גם כדי לצחוק. והיו באים שלוש-ארבע פעמים כי לא תמיד הצליחו לעכל הכול במכה הראשונה. בחומר שלנו יש עומק שבזכותו אתה יכול לשמוע עוד ועוד, וזו תולדה של עבודה קשה, הרבה מחשבה, רצינות וכמובן חינוך".

גברי: "כשאנחנו עובדים שנה על תוכנית אז בין השאר אנחנו יושבים ומדברים. ומה מדברים? מדברים על דברים שאיכפת לנו. דברים שכואבים לנו. אם זה דברים של יומיום - מוסך, אינסטלטורים, סיידים, בעלי מקצועות, ראוותנות בחתונות. ואם זה פוליטיקה. למשל ב'שרים והדלפות' המראיין אומר - 'ישיבת הממשלה הסתיימה, מה יש לך לומר והוא עונה: כל מה שהיה ויש לי לומר אני אומר רק בישיבת ממשלה ולא לאמצעי התקשורת, אבל אם כבר שאלת אז אני רוצה להגיד לך שזה וזה וזה...'"

שייקה: "כשעבדנו על הופעה לא התקבל משפט שלא עבר את המסננת שלנו. מוטי קירשנבאום אמר פעם - 'למה אומרים רק שאתם שותפים לכתיבה? אתם 87% מהכתיבה!'".

גברי: "מדברים על השפה הגששית ואנחנו אומרים - אין חיה כזאת. אנחנו ממציאים שפה. אנחנו מקשיבים לאנשים. אני שומע משפט כמו 'יש פה אחד, חבל שהוא איננו' ומביא אותו. וזה משפט שכשהאדם אומר אותו הוא אפילו לא מרגיש שהוא אומר משהו מיוחד או מצחיק".

שייקה: "כשיצאנו עם 'בעבור חוקן דולרים' שעשינו עם מוטי (קירשנבאום), ודני רווה כתב, לפי הרעיונות של כולנו, הוא אמר - אני לא כתבתי את זה, אבל זה יוצא מן הכלל! כשדן אלמגור ישב איתנו על 'הכה את המומחה' הוא היה כותב את מה שאמרנו. אנחנו היינו מדברים והוא היה אומר - אה, כן? (מציג אותו כותב ומתגלגל מצחוק) נהדר! נהדר!'"

דמויות מופת: שייקה אופיר וניסים אלוני

שלישיית הגשש החיוור עבדה מיומה הראשון עם גדולי היוצרים בתחום. שייקה אופיר היה הבמאי הראשון (2 תוכניות) ואחריו ניסים אלוני (2 תוכניות), יוסי בנאי (5 תוכניות) ומוטי קירשנבאום (תוכנית אחת). כתבו להם ואיתם: דן בן אמוץ, אפרים קישון, חיים חפר, דן אלמגור, דני רווה, שייקה אופיר, ניסים אלוני ויוסי בנאי.

שייקה: "ניסים אלוני היה היחיד שבא כיוצר גדול והוא נטמע בתוך ההומור שלנו. כשהוא הגיע - הספרות נפגשה עם העממיות".

גברי: "ניסים אלוני היה אומר: 'זו עבודה נורא קשה להצחיק'. היה מגיע לחזרות עם פנים נפולים ואומר - 'לא ישנתי כל הלילה. קשה לי'. והיה נותן איזה דף שעליו היה כתוב המערכון. אנחנו היינו עושים אותו והוא היה מתחיל לצחוק. היינו שואלים - מה אתה צוחק? והוא היה אומר - אתם עושים את זה, זה מצחיק אז אני צוחק. בעבודה איתו הייתה איזו פריצת דרך. אז גם התחיל העניין של שפה גששית - חכם מיימון שהיו לו משפטים מקסימים כמו 'חוח צחוק בין שושני הבכי', 'יבחוש בן שלולית מיקרוב בן דומן'. כל מיני משפטים שתענוג היה להגיד אותם. זה ניסים".

*ואיך היה עם שייקה אופיר שקדם לו?

גברי: "בעיני שייקה אופיר הוא הגדול מכולם. כשחקן, כאמן, כיוצר וגם בדברים שהוא כתב ובדמויות שהוא עשה. עד היום שומעים אותו עושה את המלט וזה מאסטר-פיס. 'ציונה עם העין המקולקלת' - זו פנינה. שפה זה דבר חי שכל הזמן משתנה. את ציונה הוא עשה לפני 50 שנה, ואם זה מצחיק עד היום, זה דבר נדיר".

שייקה: "זו טעות לחשוב ששייקה היה ישראלי. הוא היה אירופאי לכל דבר. למד אצל גדולי מורי הפנטומימה בעולם ועבד עם גדולי האמנים ממרלן דיטריך דרך כל הזמרים הצרפתים והאירופים. הוא בא ממקום גבוה והיה אמן מאוד תרבותי. איש של חפתים, של וסטים, של חליפות, של מניקור-פדיקור. מאוד מחונך. מילים גסות בכלל לא היו מנת חלקו. הוא גם מאוד מדויק. האמת היא שהוא בכלל פנטומימאי ועושה את הדברים בצורה של פנטומימה".

סאטירה: "העולם מצחיק אז צוחקים"

שייקה: "הומור זה מתמטיקה ומוזיקה. מתמטיקה - זה המינון והדיוק של התזמון. המוזיקה - זה הצליל וההשהיה כי אפשר להגיד כל דבר בהמון ניגונים. ועוד דבר והוא עצב. אם אין משהו עצוב שמתחבא מאחורי הדבר המצחיק שאתה אומר, אין לו תוחלת חיים. אין אמירה. אין שום דבר. עיין ערך צ'פלין".

גברי: "אומרים שסאטירה צריכה להיות נושכת. אנחנו לא נשכנו אף אחד. אצלנו הייתה ביקורת אבל לא ברוע. הביקורת הייתה בטוב. אבל אמרנו מה שיש לנו להגיד. לפני שבועיים ראיין אותי אלי ישראל בגלי צה"ל על העניין של בית"ר. אמרתי שבאיזשהו מקום אני קצת פוחד שלקחו את הדברים שלנו כפשוטם. שהאוהדים של בית"ר ראו שכשאומרים 'נשרוף את המועדון' הקהל צוחק - אז הם שרפו את המועדון ואת היציעים ואת הטריבונות".

שייקה: "במלחמת יום הכיפורים הופענו לפני כאלו שהזהירו אותנו מראש - 'אל תשימו לב אם לא יצחקו. הם כולם מוכי הלם'. ואז אחרי ההופעה אמר לי רופא אחד ברמב"ם: 'יש פה אנשים שאני לא מצליח לדובב אותם שבועיים. ואצלכם ראיתי אותם מתגלגלים מצחוק ושרים איתכם'".

גברי: "בסוף ההופעה הוא רץ אלינו בהתרגשות ואמר במבטא בולגרי (מחקה אותו) 'אתם קונקורנציה לרפואה!' אחר כך סיפרו לי שמשתמשים במערכונים של הגשש כחלק מטיפול למוכי הלם. שזה מחזיר אותם למציאות".

שייקה: "הופענו בכפר בלום לפני חיילים שירדו מרמת הגולן אחרי שהיו 12 יום בתוך טנק. את הצרכים שלהם עשו בטנק, וחבר לידם בטנק הרוג. הורידו אותם לקצת סדינים לבנים, קצת ירוק, קצת הורים לפני שמעלים אותם חזרה. הם ישבו המומים ושותקים וההורים סביבם עומדים חרדים. בשנייה שעלינו הם התחילו לצחוק".

מה לגבי "גסויות" ששולבו לעתים בטקסטים שלכם?

שייקה: "היום חושבים שאי אפשר להסתדר בלי. אבל עובדה שמתגעגעים להומור של הגשש. ובגשש לא היו גסויות. אם הייתה איזו גסות קטנה היא הייתה לגמרי רלבנטית. 'בוטיק התחת' זה לא גס. זו אמירה".

גברי: "גסויות זה לא מצחיק. אלא אם כן הוא נכנס ואומר 'זין בפתח' וההוא מולו בשוק ואומר - 'הלו, זה רדיו?'. זה פתאום כל-כך נכון".

בחירות 84': "טועים טעות טעינו"

ב-1984 נקראו הגששים להוביל את קמפיין מערכת הבחירות של המערך אל מול ספי ריבלין שהוביל את הקמפיין של הליכוד. הייתה כאן אמירה שהיום כמעט אף אמן לא היה מעז להוביל מתוך חשש שתפגע במקור לחמו - הקהל. גברי ושייקה אומרים שכלל לא חשבו על העניין. שהם הלכו על האמת שלהם.

שייקה: "חשבנו שזה חשוב. מנחם בגין ליבה משהו גרוע מאוד בעניין של ה'צ'חצ'חים' (מחקה אותו) ואיך 'המערך עשה פתקים' (ממשיך לחקות את הקול של בגין באסיפת בחירות). והוא באופן דמגוגי ממש הצליח ללבות שוב את עניין הפערים העדתיים, וזה הפך לגל גדול והתעצם לצונאמי. נהיה פה משהו שעד היום אנחנו סובלים ממנו".

גברי: "הלכנו על זה מפני שהיה איכפת לנו. הייתה אינפלציה של 400%, הייתה מלחמת לבנון והיו דברים שמאוד הפריעו לנו. לכן כשפנו אלינו הסכמנו".

*ואיך הייתה העבודה על המערכונים של הבחירות?

שייקה: "עבדנו מאוד קשה. היינו באים כל בוקר מוקדם. מתחילים לכתוב ועובדים מבוקר עד לילה. מצלמים. ובלילה זה היה בטלוויזיה. וככה חודש שלם. באמצע, היה יום אחד שלא עבדנו בו כי היה העימות בין שמיר לפרס. זה היה היום הפנוי שלי. אז התחתנתי עם אורנה".

פרס ישראל: "שושנת ישראל צהלה ואפקה"

במבט לאחור ניתן לומר שהתרומה הגדולה ביותר של השלישייה הזאת, היא הרבה מעבר לשפה ולמורל הציבורי. במדינה שמעולם לא היה בה קונצנזוס הם היו ועודם קונצנזוס מוחלט. גברי: "החתך של האנשים שאהבו את הגשש ממש חובק את כ-ו-ל-ם. מבני ברק וממאה שערים. מפרופסורים גבוהי-מצח ועד באסטיונרים משוק הכרמל, עקרות בית, ילדים, מבוגרים, זקנים". ככה חשבו גם בוועדת פרס ישראל, ובשנת 2000 הגשש החיוור קיבלו את הפרס "על תרומה לחברה ולמדינה".

שייקה: "יש לי מסמך חתום בידי 60 חברי כנסת שדורשים לתת פרס ישראל לגשש החיוור לשנת הארבעים למדינה. ולא קיבלנו משום מה. היו כנראה ממשלות שלא ערב לחיכן שאנחנו נזכה. כשיוסי שריד היה שר החינוך הייתה הזדמנות לתת למי שבאמת מגיע. אני מאושר שקיבלנו לא בקטגוריה של שחקנים או זמרים או קומיקאים, אלא שקיבלנו פרס ישראל על מפעל חיים".

גברי: "לי עצוב שלא נותנים את הפרס לבן אדם כשהוא בשיא תפארתו. למה להגיד - הוא צעיר ויש כאלו שצריך לתת להם לפניו כי הם לא קיבלו? זה פתטי שנתנו ליעקב חודורוב אחרי איזה 50 שנה שהוא לא היה שוער. למה עושים התחשבנויות? צריך לתת למישהו אז תתנו!"

סיום: "המים מתעייפים והצינור מתכופף"

שייקה: "כל פעם היינו אומרים לפשה 'די! זאת התוכנית האחרונה'. והוא היה אומר: 'חבר'ה, עוד תוכנית אחת וזהו'. ואז התוכנית הייתה מוצלחת כמובן, והוא היה אומר - 'חבר'ה למה? למה?' וכל פעם היה ממציא פטנטים איך לגרום לנו להמשיך. עוד תוכנית, עוד פסטיבל... ואנחנו, על כל תוכנית עבדנו שנה. זה נורא קשה. כל תוכנית לעשות עוד יותר טוב כאשר המתחרים העיקריים שלנו הם בעצם אנחנו בעצמנו. המלחמה שלנו הייתה להיות יותר טובים מאיתנו. ובינתיים הטלוויזיה הפכה לחזקה מאוד. הקצב נהיה שונה ויש פחות סבלנות למערכונים ארוכים של עשרים רגע, ומחפשים דברים שלא צריך לחשוב עליהם. אז ב-2000 סיימנו עם "גשש ולהתראות". שאלו אותי לא מזמן אם יהיה עוד גשש ועניתי - יהיה עוד צ'פלין?"

גברי: "בשנה האחרונה דווקא דיברנו על איזו חזרה. גם בגלל חגיגות ה-60. ועכשיו זה ארבעה חודשים שפולי נפטר והוא היה חולה ארבעה חודשים קודם... המוות של פולי הוא גם סוף של עידן. אין יותר גשש. אין".

הפרידה הכואבת מפולי ומיוסי בנאי

גברי: "כשיוסי נפטר, ואותו הדבר חזר עם פולי, אפשר היה לראות שעם ישראל בכה. עם ישראל כאב. ואני הרגשתי את זה. כי יוסי היה אח שלי, ובכל מקום - בסופרמרקט וברמזורים - אנשים כל הזמן פנו אלי להשתתף בצערי. ואותו דבר לגבי פולי שבשבילי הוא יותר מאח. פולי ואני היינו ביחד מהצבא עד יום לפני מותו. בכלל בארבעת החודשים האחרונים הייתי איתו יומיום כי עבדנו שנינו על הצגה לתיאטרון באר-שבע.

"פולי היה שחקן. הוא לא עשה חיקויים. הוא עשה דמויות. כשהוא עשה רב ספרדי שיוצא מבית כנסת פתאום הייתה כזאת הדרת כבוד. הוא לא עשה חיקוי כמו שעושים חיקויים של הרב עובדיה. הוא עשה דמויות שיכולות להוביל מחזה שלם".

שייקה: "זה שפולי לא איתנו זו אחת המכות החזקות ביותר שקיבלתי בחיים. בשבילי הוא יותר מבן משפחה. הוא חבר שחייתי איתו כל-כך הרבה שנים. לא היינו צריכים לדבר בשביל לשוחח. זה קשר שאי אפשר להסביר אותו במילים. ופתאום הוא ניתק. בגיל צעיר, עם כל-כך הרבה כישרון וכל-כך הרבה תוכניות".

גשש חיוור - תעודת זהות

להקת בידור בת שלושה חברים, שפעלה בישראל בשנים

1964-2000

1970 - הופיעו בפסטיבל הזמר הישראלי עם "מים לדוד המלך" (עקיבא נוף)

2000 קיבלו את פרס ישראל על תרומה לחברה

הגששים:

ישעיהו לוי (שייקה) נולד ב-1939 בקהיר, מצרים, עלה ארצה עם אמו ב-1944. גדל בקיבוצים עין הים (עין כרמל) וגבעת ברנר. נשוי לאורנה לבית גואטה.

ישראל פוליאקוב (פולי) נולד ב-1941 וגדל בתל-אביב. היה נשוי לשושנה (שוש) לבית מישאל. אב ליעל, לאיתמר ולאריאל. נפטר בנובמבר 2007.

גבריאל בנאי (גברי) נולד ב-1940 בירושלים וגדל בה. נשוי לדפנה לבית ביור לוי. אב ליסמין, לאורי ולבועז.

תוכניות:

1964 - "שמחת זקנתי"

(במאי: שייקה אופיר)

1966 - "תוכנית ד"

(במאי: שייקה אופיר)

1967 - "סינימה גשש"

(במאי: ניסים אלוני)

1969 - "קנטטה לשווארמה" (במאי: ניסים אלוני)

1971 -"קסיוס קליי נגד חלפון" (במאי: יוסי בנאי)

1974 - "אופסייד סטורי"

(במאי: יוסי בנאי)

1977 - "עובדים עלינו עבודה עברית" (במאי: יוסי בנאי)

1980 - "קרקר נגד קרקר" (במאי: יוסי בנאי)

1985 - "בעבור חוקן דולרים" (במאי: מוטי קירשנבאום)

1991 - "כוסות רוח"

(במאי: יוסי בנאי)

2000 - "גשש ולהתראות"

סרטים:

1966 - "מוישה ונטילטור"

1966 - "פורטונה"

1967 - "ארבינקא"

1967 - "השכונה שלנו"

1968 - "המטרה טיראן"

1968 - "כל ממזר מלך"

1970 - "התרוממות"

1976 - "גבעת חלפון אינה עונה"

1977 - "חמש מאות אלף שחור"

1979 - "שלאגר"

1986 - "הקרב על הוועד"

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!