מההר לעמק, ובחזרה

הריצה בלילה מלמדת אותך הרבה על גופך. אם בעבר גיליתי שעצם השוק נועדה בעיקר כדי לזהות פינות של מיטות בחושך, בריצה הזו גיליתי שתפקידו של הקרסול הוא לזהות בורות בקרקע

יש הרבה דרכים ללמוד על אנשים, ואחת המקובלות ביותר בעידן המנועי היא דרך הפגוש האחורי של הרכב. בעבר נוצל אזור יקר מציאות זה למדבקות של בעלי מוסכים זריזים, וכך יכולת לקרוא מדבקות כמו "אבי קרבורטורים" או "מנש אגזוזן". אחר כך, בתקופה שהיה חשש שיפרצו שיחות שלום, הימניים הדביקו "חברון מאז ולתמיד", הימניים לייט הדביקו "העם עם הגולן" והנגמלים הדביקו "העם עם אדולן". אבל בשנים האחרונות, במסגרת המעבר מהכלל אל הפרט, בתקופה שבה כל האנשים רצים ורצים לספר לחברה, המדבקות נוטות לתאר את יכולותיו המוטוריות של בעל הרכב. כך מוצאים יותר ויותר מכוניות מסומנות ב"21.1", "42.2" או M2V"".

המדבקות מסבירות לחובבי הז'אנר וליתר ציבור הנוסעים בכביש, כי בעל הרכב רץ חצי מרתון, מרתון מלא או במירוץ הר לעמק (Mountain To Vally). באירועים ספורטיביים טראומתיים יותר, כמו "איש ברזל", אנשים חושבים רחוק יותר, מבינים שברבות השנים והסטטוס הם עלולים לשדרג את הרכב ואדם זר יישא בגאון את המדבקה שכה התאמצו בעבורה, על כן הם מקעקעים על גופם את סמל התחרות שצלחו. פעם, אחרי תחרות כזו בפרנקפורט, כשהחברים לדרך לחצו עליי שאני חייב, עלה בידי לחמוק מקעקוע רק לאחר הסברים מפותלים על כך שאני עקרונית נגד סימון יהודים בגרמניה.

בשבוע שעבר נערך מירוץ "הר לעמק", שהוא מירוץ שליחים קבוצתי, שיוצא מתל-חי ומסתיים כעבור למעלה מ-200 קילומטרים של ריצת שטח, על אדמות לא מוכרות, ליד יישוב לא ידוע, ומקנה למסיימיו את המדבקה M2V. כל רץ בקבוצה רץ מקטע של כ-10 קילומטרים, עד נקודת ההחלפה, שבה מחליף אותו הרץ הבא, בעוד המסיים מתקדם ברכב לנקודה הבאה, שבה יחליף רץ אחר. וכך, במשך קצת פחות מ-24 שעות, אתה רץ שלושה, ארבעה או שישה קטעים מתוך 24 קטעי המירוץ (תלוי במספר החברים בקבוצה).

כשהודעתי ליעלי על השתתפותי במירוץ היא מיד קלטה שאני יוצא אליו רק על מנת לשוב ולהפסיד את יום ההולדת של אימא שלה. ניסיתי להסביר לה שלא תיאמתי את המועד בכוונה עם המארגנים. אחר כך נשבעתי לה שלא זכרתי שאימא שלה נולדה ב-19.5. בהמשך ניסיתי לטעון שאני דווקא מקפיד לחגוג לאימא שלה, אבל לפי התאריך העברי. גם זה לא עבד. יעלי הזכירה לי שאימא שלה עלתה מברית המועצות רק לקראת גיל 30 ועד היום אין לה מושג שיש בארץ גם תאריך עברי.

הרגשתי שכל הסבר רק מסבך אותי יותר. בעבר ניסיתי להגיע עם יעלי להסדר, שלפיו אם אני אומר משהו שיכול להתפרש במספר אופנים, נסכם שהתכוונתי לפירוש שהכי פחות מרגיז אותה, אבל זה הרגיז אותה, אז ירדתי מזה. וכך, אחרי עבודת ריכוך על חמותי, שלפחות תשנה את שעת האירוע, מצאתי את עצמי שר לה בציבור שירי יומולדת במסעדת ארוחת בוקר, ומשם יוצא באיחור במהירות לא חוקית, רק על מנת להגיע ליישוב הידוע נוטרה, רגע לפני שהגיע תורי לרוץ בלב הצהריים, בחום כבד, לאורך הירדן.

אומרים שאחרי גיל 40, איך שהראש מתחיל להסתדר, הגוף מתחיל להתפרק. ואני שוב חשתי שהקדמתי את זמני, שהגוף מתפרק לי קצת לפני שהראש מצא מנוחה נכונה, ושזה מפרק אותי. שיננתי לעצמי לא להתבלבל ולמרוח כל חלק בגוף במשחה הנכונה, ה"בן-גאי" לרגליים, ה"וולטרן" לגב וקרם ההגנה לפנים, ויצאתי לריצה מחויך וכואב. לחלק השני שלי במירוץ יצאתי אחרי תשע בערב, עם פנס בעין, מהיישוב הידוע "אל בטוף" (אין על ווייז, הוא אוכל הכול ומביא אותך לנקודה, כאילו באמת יש מקום כזה).

הריצה בלילה על אדמת טרשים מלמדת אותך הרבה על גופך. אם בעבר גיליתי שעצם השוק נועדה בעיקר כדי לסייע לזהות פינות של מיטות בחושך, בריצה הזו גיליתי שתפקידו של הקרסול הוא לזהות בורות בקרקע, בעיקר כאלה שפנס ראש נוטה לפספס. עוד גיליתי, שאולי היה עדיף לוותר על 300 גרם אנטרקוט שעה לפני הריצה.

בשעה אחת בלילה עלה בידי להירדם, רק כדי לפקוח עיניים במקום לא ידוע, כשמעליי דמות נשית לא מוכרת שמחייכת בחיוך רחב, שאינו תואם את הסיטואציה, ואומרת לי "כבר ארבע ועשרים, בעוד חצי שעה תורך לרוץ". בבת אחת הבנתי את הפתגם "הקם להשכימך, השכם להורגו", אבל לא היה לי כוח לזה, ונזכרתי שיעלי תמיד מסבירה לי שאלימות היא לא דרך לפתור בעיות.

אז נמרחתי, מיששתי את גופי לבדוק את שאריות כוח הרצון שלי ויצאתי לדרך, מתעודד מכך שזו דרכי האחרונה. התחלתי לרוץ בחושך תוך שאני משכנע את עצמי שאם לא אפסיק לרוץ, אוכל להפסיק לרוץ מוקדם יותר, כשבמהלך הריצה, אני מנסה לשוב ולחשוב, מדוע ולמה לעזאזל אני עדיין מגדיר את הדבר הזה שקורה לי כ"תחביב".

לאחר שסיימתי את הקטע האחרון שלי, בחיוך הזה של אחרי שוך הרחמים העצמיים, הבטתי על עצמי, עומד בלב שדה שנקצר זה מקרוב והוסב לשעה קלה לחניון, דורך על שלפי שיבולים, רואה לידי צעירים וצעירים פחות, שוכבים בשק שינה בצד הדרך או שופתים קומקום לקפה וחולקים תמר בשניים, והבנתי לפתע שילדי הפרחים של הדור שלנו כבר לא מתמקדים בעישון עשבים, אלא עובדים כמו חמורים, רצים כמו סוסים, מסמנים מטרות ומתייגים מדבקות. עשיתי מתיחות אחרונות, הצטלמתי עם הקבוצה, חשתי גאה להיות שייך, וחזרתי הביתה לאכול שאריות מעוגת היומולדת.