החדשות הרעות בכל הנוגע לפרשת העופרת במי השתייה, שנחשפה בימים האחרונים, הן שזוהי רק חתיכה אחת בפאזל הגדול שמרכיבים שלל האיומים על איכות מי השתייה בישראל. החתיכה הזאת עוררה מהומה רבה, ובצדק: זה התחיל בהודעה של משרד הבריאות על כך שמצא עופרת במכונות קפה שונות; המשיך ביבואני מכונות שגילו עופרת גם במי הברז שנכנסים למכונות (ולא רק באלה שיוצאים מהן); והסתיים בהבנה שעופרת התגלתה בעשרות יישובים בארץ, בלי שהתושבים היו מעודכנים בכך.

ברוב-רובם של המקרים מדובר בריכוז הנמוך ממה שנקבע בתקן הישראלי, אך לא צריך להיות מומחה מים או רופא כדי להבין שהמתכת הרעילה הזאת לא צריכה להגיע בכלל לכוס המים שלנו, גם לא בשיעורים זעירים הנמוכים מהתקן שמתחתיו מתחבא משרד הבריאות. חשיפה לעופרת לאורך זמן, כך על-פי משרד הבריאות עצמו, נמצאה קשורה למחלות לב וכלי דם, עלולה לפגוע בתפקוד הכליות ובמערכת הרבייה, ובעיקר לפגוע בעוברים ובהתפתחות קוגניטיבית ונוירולוגית של ילדים. מקור הזיהום, לפחות כרגע, אינו ברור, ועל-פי מומחים, ככל הנראה מדובר בבעיה בצנרת העירונית או הביתית, ואולי בשתיהן גם יחד.

מי השתייה בישראל, ייאמר מיד, טובים לשתייה ומנוטרים באופן קבוע, אך לצד זאת, ישנם כמה איומים מרכזיים על איכותם ועופרת היא רק חלק קטן מהם. ולמה כדאי לציבור הרחב להכיר את התמונה? כיוון שהאחריות המשפטית על המים שזורמים בברז הפרטי בבית, די מדהים לגלות, היא על הצרכנים. כל אדם אחראי על הצנרת הביתית שלו. זו בדיוק גם הסיבה שבעטיה, פרופ' איתמר גרוטו, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, צוטט לפני ימים מספר באומרו: "אני לא יכול להיות אחראי על 8 מיליון תושבים".

"האחריות על איכות המים בברז שלך היא עלייך", מבהיר פרופ' אבנר עדין, מהנדס ומומחה עולמי בתחום המים, שכיהן בעבר כיו"ר ועדת עדין הציבורית לעדכון תקנות איכות מי השתייה, שמונתה על-ידי משרד הבריאות. "בדקנו את זה בוועדה לפני ולפנים ומתברר שמבחינה משפטית בבית שלך - את ספק המים, והתקנות מחייבות את ספק המים".

- איך יכול הצרכן הבודד להתמודד עם הטיפול בנושא הזה?

"בתקנות חייבנו את תאגיד המים לבצע בדיקה של איכות המים אם הצרכן מעוניין בכך, אולם אלה בדיקות שמתבצעות בתשלום. אני חושב שלמדינה יש משימה בנושא הזה, כי מרבית האזרחים לא מודעים לכך שהם האחראים. וגם אם הם מודעים, הם לא בדיוק מתמצאים בנושא ולפעמים גם לא יודעים להגיד: 'אני צריך לדגום את המים שלי'. הם גם לא יידעו מתי לעשות את זה".

- הם סומכים על משרד הבריאות שיתריע בפניהם אם תתעורר בעיה. הוא לא עשה את זה, במקרה של העופרת. רק השבוע פרסם הנחיות לציבור כיצד לבצע בדיקה על חשבון הכיס הפרטי, בעיקר בבניינים ישנים.

"משרד הבריאות דואג ומודאג, אבל מבחינת החוק, מי שאחראי זה ספק המים, כלומר הצרכן עצמו, ואני אומר שצריך למצוא לזה פתרון. מעבר לכך שרשויות רבות נותנות דוחות על איכות המים, אני סבור שמבחינת משרד הבריאות, הדבר הנכון ביותר לעשות עכשיו הוא לכנס פורום מומחים שידון בנושא העופרת; לא רק פרופסורים וכימאים, אלא גם אינסטלטורים ואנשי תחזוקה. עופרת מגיעה בדרך כלל מהצנרת ולא מהמים שמסופקים וצריך למצוא לזה פתרון, אולי תוך התייעצות עם ארגוני צרכנים והגנת הדייר. על מי זה ייפול, אם מתברר שיש לך אינסטלציה רקובה בבית? האם המדינה צריכה להחליף לך אותה? באופן עקרוני, לא".

 

הלחץ שלא מדברים עליו

פרופ' עדין ייסד את האיגוד הישראלי למים ועמד בראשו וכיום משמש פרופסור אמריטוס בפקולטה למדעי החקלאות, המזון ואיכות הסביבה באוניברסיטה העברית וכיו"ר הוועדה המרכזית למים במכון התקנים הישראלי. לבקשת G, הוא ממפה את האיומים המרכזיים על מי השתייה בישראל, ומתברר שבסולם האיומים דווקא לא מככבת העופרת.

המקום הראשון שמור לחיידקים שעלולים לגרום לזיהום המים. החשש הגדול, לדבריו, הוא שזיהום כזה "עלול לפרוץ לאוכלוסייה גדולה בבת אחת, והחשש הזה תמיד קיים, כי אנחנו חיים במדינה חמה יחסית ובטמפרטורת המים אצלנו, מיקרואורגניזמים חיים טוב ומתפתחים. תמיד יש חשש שתהיה נזילה מביוב ושהחיידקים ייכנסו למים".

דוגמה לאיום שכזה הוא חיידק הלגיונלה, שגורם לדלקת ריאות ומתפתח במקורות מים טבעיים. אף על פי שההדבקה לא מתרחשת בשתיית מים אלא בעיקר משאיפת רסס של המים הנגועים, למשל ממערכות מיזוג או מזרקות - אלפים ברחבי העולם נדבקים בכל שנה בחיידק, שבמקרי קיצון עלול אף להרוג. "החיטוי שעושים היום למים מספיק כדי להרוג את החיידקים האלה", מסביר עדין. "בבדיקות השגרתיות מנטרים את המים ואם מתגלה זיהום, מפסיקים מיד את האספקה. ובכל זאת, האיום עדיין קיים והוא מצריך מחשבה".

- מה הכי מדאיג אותך?

"המהירות. בדיקה שגרתית של חיידקים אורכת כיום בין מספר שעות ועד יממה, אבל גם בדיקה מהירה יחסית של שלוש-ארבע שעות היא איטית כשמדובר על רשת מים עירונית, שהמים בה מתקדמים במהירות של כ-4 קמ"ש. כלומר, בתוך שעה עלולים לחלות הרבה אנשים עוד לפני שהבדיקה תאותת שמשהו לא בסדר".

- מה המדינה יכולה לעשות כדי לזרז הליכים?

"מדענים המציאו בדיקות הרבה יותר מהירות ויש חברות סטארט-אפ שמפתחות אותן, אבל הפיתוחים הללו עדיין לא הגיעו לתעשייה. במשרד הבריאות, שתפקידו להיות כלב השמירה, רוב התקציבים מופנים לפתרון של בעיות רפואיות ולא למניעה. זאת צרה שקיימת בכל העולם. נכון שהמשרד מקדיש היום יותר זמן וכסף למניעה, אבל עדיין אין מספיק עשייה בתחום. בעניין הזה אני חושב שלמשרד הכלכלה, שמשקיע במחקר ופיתוח, יש מה לעשות. זיהוי חיידקים במים בתוך שניות או דקות יביא למהפכה גדולה".

איום נוסף, לדברי פרופ' עדין, קשור לחיטוי המים, שמטרתו לקטול חיידקים: "מכניסים למים חומר חמצון חזק, בין היתר כלור, שפוגע בחיידקים, אבל החומר הזה עלול להתרכב עם חומרים אחרים במים וליצור תוצרי לוואי. אלה כוללים ריח לא טוב ועד חומרים אורגניים שבטווח הארוך עלולים לגרום למחלות. יש מקום בישראל לשפר את הדברים הללו ולבדוק חומרי חיטוי אחרים, אלטרנטיביים לכלור, כפי שארצות-הברית וקנדה למשל בודקות כיום".

נושא אחר שעל המדינה להיות "עם היד על הדופק לגביו" נוגע לתחמוצות חנקן שנמצאות במי תהום. "מעבר לריכוז מסוים, יש חשש שהן יגרמו לבעיות בריאותיות שונות", עדין מפרט. "הבעיה הידועה ביותר היא כחלת בתינוקות, ויש גם אינדיקציות מסוימות לסרטן קיבה. לפני כעשור החמירו את התקן בישראל, אך הוא פחות מחמיר בהשוואה לאירופה ולארצות-הברית. זה נעשה בארץ על בסיס מדעי ובריאותי ומאז שהחמירו את התקן, לא נרשם בישראל אף מקרה של המחלה לעומת מקרים בודדים שנרשמו בעבר".

- למה בעצם לא להחמיר עוד יותר, כפי שעושות ארה"ב ואירופה?

"בנושא הזה יש לחץ שלא נאמר, אבל הוא קיים: כשהחמירו את התקן בישראל, נאלצו לסגור כ-25% מהבארות. במדינה שיש בה מחסור במים, קשה לוותר על מקורות רבים כל-כך. מעבר לכך, אני חושב שבמדינות אחרות מחמירים יותר מדי. עם זאת, זה דבר שצריך להמשיך ולהיזהר ממנו כי קורה שריכוז החנקות עולה ואז סוגרים את הבאר האמורה. אם רוצים להמשיך ולתפעל אותה, צריך להרכיב עליה מתקן התפלה".

להחזיר את המגנזיום

כשמפלחים את מקורות המים העיקריים לשתייה בישראל, מגלים שלכל נתח בעוגה יש את הבעיות הפוטנציאליות הנפיצות שלו. כ-60% ממי השתייה, ממפה פרופ' עדין, הם מים מותפלים, ואילו מי תהום מהווים את החלק הארי של שאר העוגה. לפני עידן ההתפלה, מי התהום סיפקו שני שלישים ממי השתייה ואילו הכנרת סיפקה שליש.

לזיהום האדיר בגוש דן יש כמובן חלק בכך, והכוונה היא בעיקר למתחם תעש. נזכיר כי בשנים האחרונות אותרו בישראל עשרות אתרים שבהם קיים זיהום כבד בקרקע ובמים כתוצאה מפעילות צבאית ותעשייתית או בעקבות נוכחות של תחנות דלק. בחלק מהמקומות נמצאו שאריות של מתכות, דלקים, חומרי נפץ ומזהמים אורגניים. המשרד להגנת הסביבה מסר ל-G כי קבוצת העוסקים בפעילות מזהמת בסיכון גבוה מונה כיום כ-180 מפעלים וחוות דלקים וכ-700 תחנות דלק ישנות (ראו טבלה בעמוד הבא). החומרים שהתגלו בחלק מהאתרים הם מסכני חיים של ממש, כגון חומרים מסרטנים ומתכות כבדות ורעילות, ובין היתר מדובר על גבעתיים, רמת השרון, הרצליה וחיפה.

"המים בגושי הזיהום הגדולים שנמצאו בגוש דן מאוד מזוהמים והזיהום זוחל כיום לכיוון הרצליה ותל-אביב", מבהיר פרופ' עדין. "המדינה מטפלת בטיהור הקרקע במטרה להשתמש בעתיד במים ולבנות על אותם שטחים. במצב הנוכחי, אם חלק מהחומרים המזהמים ייכנסו לבתים, הם יהוו סכנה מבחינה בריאותית".

- מדברים כיום על בעיות פוטנציאליות שעלולות להיות במים המותפלים. מה עמדתך?

"לאחר תהליך ההתפלה, המים הם כמעט מזוקקים. זה אומר שיודעים לעשות כאן עבודה טובה. אבל גם ידוע לנו שבמים טבעיים יש גם הרבה מינרלים שהגוף שלנו התרגל לקבל. המים המותפלים לא מתאימים לשתייה אם הם לא עוברים טיפול נוסף, ובהתאם לכך, חברות ההתפלה מוסיפות למים המותפלים כימיקלים מסוימים וסידן מטעמים תפעוליים, בעיקר למניעת קורוזיה של צנרת האספקה".

מה שמביא אותנו לוויכוח על המגנזיום: ידוע שצריך להוסיף למים המותפלים את המינרל החיוני לבריאות הזה, ובכל זאת, הדבר לא נעשה.

"אכן, במים הטבעיים יש מגנזיום ובמים המותפלים עדיין לא הכניסו אותו. יש הסכמה כללית שהציבור צריך מגנזיום מבחינה בריאותית. הוא אחראי על תהליכים רבים בגוף ואנשי ארגון הבריאות העולמי הצביעו על המשמעות הגדולה ביותר של הנוכחות שלו: להגן מפני מחלות לב ועורקים. בזמנו, רשות המים עצרה את המהלך כי הייתה החלטה גורפת לא להעלות את מחיר המים. בתקנות החדשות נדרש משרד הבריאות לעשות פיילוט ולבחון את הדרך להכניס את המינרל למים בצורה הטובה ביותר, והמשרד נמצא בתחילת התהליך. זה אתגר, אבל צריך להכניס את המגנזיום למים וכמה שיותר מהר, יותר טוב".

אם הרשימה הזאת לא מספיקה, יש בקנה גם חששות פוטנציאליים. למשל, חשיפה לתרופות ולהורמונים שנפלטים למי השפכים מבתי חולים, ועלולים להגיע גם למי התהום. החשש הוא קודם כול לזיהום מי קולחין, שמשמשים להשקיה חקלאית. "כיום לא מוכר לציבור איום כזה, כי אין תקן בנושא הזה", כך עדין. "כמעט אף מדינה בעולם לא בודקת את זה, ואם כן - זה רק לצורכי מחקר. נמצאו חומרים כאלה במי קולחין בכמויות מאוד קטנות. אם בעתיד זו תתברר כבעיה שמצריכה טיפול, יהיה צורך להתרכז בפתרון של מי הקולחין על מנת שלא תהיה בעיה במי השתייה. הנושא הזה עדיין בחיתולים, אבל נכון שיש כבר סימני אזהרה".

קראו את התווית על הבקבוק

עדין סבור שהתקשורת לקתה בפאניקה קלה בפרשת העופרת, ומצד שני הוא שמח על כך שהנושא עלה לסדר היום הציבורי ("עדיין צריך להתייחס אליה ולפתור את הבעיה"). בשיחה - שבמהלכה אנחנו שותים מים מהברז, כמובן - הוא ממליץ "חד משמעית לשתות מי ברז", ומסביר: "המים המסופקים לאזרחי המדינה עומדים בתקנות לאיכות מי השתייה בישראל, שהן המתקדמות בעולם. החריגה בכמות העופרת שנמצאה היא מעט שבמעט. אני מאלה שיודעים בוודאות שאלה הם מים מינרליים לכל דבר ועניין, מפוקחים יותר מהמים המינרליים".

- אתה נגד מים מינרליים?

"אין לי התנגדות. אני והמשפחה שלי שותים מים מהברז, אבל אם הצרכן רוצה - שיקנה מים מינרליים, הם מאוד יקרים. כדאי לאותם צרכנים להסתכל על התווית של הבקבוק ולראות אם לא חסרים מינרליים מסוימים במים. כבר ראיתי בקבוקי מים שיובאו מאיטליה שבהם חסר מגנזיום, למשל".

מי הברז מפוקחים, אבל מתירים ריכוז של עד 10 מיקרוגרם עופרת לליטר מים. למה זה טוב לנו? אפילו משרד הבריאות פרסם השבוע כי אין סף בטוח לעופרת, וכי התקן מבוסס על "יכולות אנליטיות וטיפוליות ולא על הגנה מהשפעות בריאותיות שליליות".

"ברור שכמה שפחות עופרת ומתכות אחרות במים - יותר טוב, אבל אלה לא הדברים היחידים שקובעים תקן, וזה כך בכל העולם. מתווספת היכולת למדוד, כלומר איזה מכשור קיים כדי למדוד חומרים. אי-אפשר לקבוע תקן שאי-אפשר למדוד. יש גורם נוסף שמגביל, והוא כלכלי. יש דברים שבמעבדה אפשר להוציא אותם לגמרי, אבל במציאות זו בעיה גדולה מאוד".

- התקן הנוכחי מספק, מבחינת איכות המים?

"התקנות מספקות מבחינת המצב הנוכחי והן מתעדכנות מדי כמה שנים על-ידי ועדות מומחים. הוועדה האחרונה, שבראשה עמדתי, הגישה את המלצותיה למשרד הבריאות ב-2007, וב-2013 התקנות פורסמו ברשומות. לצערי הרב, תהליך אישור התקנות לקח כל-כך הרבה זמן".

- משרד הבריאות בודק את המים לעיתים מספיק קרובות?

"זה דבר שהוגבר בתקנות יחסית לעבר. למשל, בדיקות מיקרוביאליות עושים לפי גודל האוכלוסייה. הוגבר גם קצב הבדיקות של מי בארות כדי למנוע אפשרות של חדירת זיהום ממי התהום".

- הפליא אותך שנמצאה עופרת במים?

"לא. אמנם אנחנו לא מדינה כמו בלגיה או ארגנטינה, שם יש בעיה חמורה של בתים ישנים עם צנרת עשויה עופרת, אבל יש בישראל בעיה בבתים מסוימים, בעיקר ישנים, שבהם הצנרת עשויה ממתכת ולא מפלסטיק כמו בבתים חדשים יותר. אין ספק שצריך לטפל בזה. יש גם בעיה בכך שיש אזרחים ששותים מים עם עופרת ולא מודעים לכך, וגם אם הם התעדכנו בחדשות, הם לא יודעים מה בדיוק לעשות".

"ספקי המים לא עדכנו"

על השאלה מדוע לא עדכן משרד הבריאות את התושבים באזורים שבהם נמצאו ריכוזי עופרת גבוהים מהתקן, השיב המשרד כי "על-פי התקנות, במקרה שבו נמצא ריכוז חריג מהתקן, נדרש ספק המים לבצע דיגום חוזר ואף להרחיב את הדיגומים לנקודות סמוכות. אם נמצא כי אכן זו תוצאה חריגה, הוא נדרש לתקן את הלקוי ולהודיע לציבור הצרכנים. באותן בדיקות מעטות שבהן נמצאו חריגות, ברוב המקרים הדיגום החוזר נמצא תקין. במספר נקודות נמצא כי ברז הדיגום עצמו תרם את הזיהום, ומשהוחלף הברז, וידא ספק המים שהדיגומים החוזרים תקינים. באתרים בודדים הראו הדיגומים שנדרשת עבודה רחבה יותר להחלפת כל הצנרת החריגה, וכך גם נעשה. נמצא כי בשני יישובים אכן ספקי המים לא נקטו פעולות מתקנות ולא דיווחו על כך לציבור".

על השאלה מדוע משרד הבריאות לא פועל לשינוי התקן, שהרי ידוע כי כלל לא מומלץ שתהיה עופרת במים, נמסר כי "הריכוז המרבי המותר לעופרת במי שתייה עומד על 10 מקג"ל על בסיס המלצה של ארגון הבריאות העולמי ותקינה אירופאית. יש לציין שהתקן לעופרת במי שתייה בישראל מחמיר בהשוואה לתקינה בארצות-הברית (15 מקג"ל). אין מקום בעולם שהגדיר תקן נמוך יותר. מכיוון שאין סף בטוח לעופרת, התקן שמומלץ על-ידי ארגון הבריאות העולמי, ושאומץ בתקן הישראלי, מבוסס על יכולות אנליטיות וטיפוליות ולא על הגנה מהשפעות בריאותיות שליליות. מדיניות משרד הבריאות היא לצמצם את חשיפת הציבור לעופרת ככל הניתן והמשרד פועל בדרכים נוספות לצמצום החשיפה, כולל החמרת הדרישות למוצרים במגע עם מי שתייה".

על השאלה מדוע עדיין לא מוסיפים בישראל מגנזיום למים מותפלים, השיב המשרד כי "הנושא של הוספת מגנזיום נמצא בשלבים אחרונים של מכרז לבחירת החברה שתבצע את הפיילוט לישימות השיטה המתאימה ביותר. הפיילוט מבוצע בהובלת רשות המים".

בעניין טכנולוגיות חדשות ומהירות יותר לזיהוי זיהומים במים, נמסר כי "הבדיקות המתבצעות במערכות מי השתייה מתבצעות על-פי שיטות סטנדרטיות שעברו תיקוף ונמצאו כאמינות ומתאימות ביותר לתחום רגיש זה. אנחנו עוקבים אחרי הספרות המקצועית לבחינת חידושים בתחום. כמו כן, מדי פעם מגיעות לפתחנו הצעות לבחינת שיטות חדשות לזיהוי חומרים מסוימים או חיידקים במים, כולן נבחנות כשיטות תומכות הדרכה, אך כל עוד הן לא אושרו כסטנדרטיות, לא נוכל להסתמך עליהן בניטור שוטף".

מפת העופרת

האתרים בישראל עם חשד לזיהומי הקרקע