הנקראות ביותר

צרות ש ל עשירים

לקהילה החמה, לכסף המהיר ולתנאי החיים הנהדרים של היהודים בפנמה נלווה גם ניחוח לא נעים: הבדלי המעמדות בין יהודים ממוצא חלבי לישראלים, קניית אהבה תמורת דולרים, חרם בטוח כאשר אחד מבני הקהילה מוצא מקומית וקהילה תומכת מדי הנשלטת בידי רב כול יכול. אבל אם אתם רוצים להפוך למיליונרים במהירות, פנמה היא גן עדן. נוגה נצר נהנתה מהלוקסוס אבל לא מצאה שידוך

1,400 האורחים הצטופפו באולם הגדול, נברשות נתלו מהתקרה ופרחים יקרים קישטו כל פינה בחלל. במקום המיועד לכך, ליד עוגת הקצפת הענקית, פלירטטו פנויים ופנויות יהודים במיטב מחלצותיהם.

קובי סגמן, 54, מנער את האבק מעל החליפה שלו. אירועי הקהילה היהודית הם לא כוס התה שלו, אבל מחתונה זו של בת אחותו לא הצליח להתחמק. "אני לא מעורב בקהילה, לא הולך לאירועים שלהם", הוא אומר. "זו קהילה סגורה מאוד. כולם משפחה ואי אפשר לצאת מזה. הלחץ גדול, זאת תחרות פתוחה, למי יש יותר כסף או פחות כסף, ולי זה לא מתאים".

במובן זה סגמן הוא עוף מוזר. הוא אחד האנשים החזקים כלכלית בפנמה, עסקיו כוללים בית מסחר משגשג באזור הסחר החופשי הצמוד לתעלה, רשת חנויות הכלבו קונווי המצליחה, ופה ושם גם נדל"ן. עסקיו מגלגלים סכומים בהיקף דמיוני, והוא אף מתגורר בשכונת היוקרה פונטה פאיטייה, שאותה הוא מכנה בשלוות נפש "הגטו היהודי". בעניינים חברתיים, לעומת זאת, הוא מעדיף להישאר אאוטסיידר.

כשסגמן מדבר על הקהילה הוא לא מתכוון רק לישראלים מסוגו שהחלו להגיע לפנמה בשנות השבעים והשמונים. הקהילה היהודית מונה כ-10,000 איש, יותר ממחציתם דתיים חלבים, קהילה עשירה וסגורה שהגיעה מסוריה בשנות הארבעים, ושימרה את מנהגיה מאז. זה עם זה הם מדברים ערבית, הספרדית שלהם שוטפת, ורובם אינם מבינים עברית.

"הישראלים", שקובי נמנה עם חלוציהם, דוברים עברית וספרדית (במבטא ישראלי כבד וגאה), מספרם עומד על כ-2,000 איש, ורובם המכריע שייכים לאותה קהילה ספרדית -שבת אחים - בניצוחו של הרב ציון לוי. יש גם קהילה אשכנזית קטנה, שאותה מנהל הרב ליין מחב"ד, וקהילה רפורמית.

נקפוץ לקלוב יהדות פנמה נחשבת לאחת הקהילות העשירות, התורמות והחמות ביותר בעולם. את הונם עשו חבריה באזור הסחר החופשי של התעלה, בעסקי האימפורט-אקספורט בין המזרח לדרום אמריקה. התפוצצות המטוס הקל ביולי 94' בפיגוע חבלני או פלילי, ומותם של 13 מחבריה, לא הפסיקו את הצמיחה וההתעשרות שלה. גם לא הביזה הענקית שהתרחשה בליל הפלישה האמריקאית לפנמה בדצמבר 89' והדחתו של נורייגה, שליט עריץ מפוקפק שהיה מצוין ליהודים. היום יש בפנמה סיטי שלושה בתי ספר יהודיים שבהם מתחנכים כמעט כל ילדי הקהילה בעברית ובספרדית, חמישה בתי כנסת גדולים, אולם אירועים יהודי גדול ומפואר הקרוי בפי כול "הקלוב" (CLUB), ארגונים ישראליים רבים ומסעדות ישראליות ויהודיות כשרות.

היחסים בין שתי הקהילות העיקריות - הישראלית והחלבית - מורכבים ואמביוולנטיים.

"'איך שישראלים אוהבים חלבים, ככה החלבים אוהבים ישראלים' - זה המשפט הכי יפה ששמעתי כשהגעתי לפה", אומר יקי מילר, אשכנזי בן 40, 12 שנה בפנמה. "אנחנו יהודים, אז אין לשנוא, אבל לחלבי יש עדיפות. חלבי זה 'דם רויאל' בפנמה. ההיררכיה כאן היא - חלבי, יהודי וישראלי. אשכנזי פה זה מתחת לפנמני, זה המקום היחיד בעולם שהאשכנזים מרגישים נחותים". מילר מנהל את אחת מחנויות הרשת הענקיות של סגמן, וגם הוא, לדבריו, "משתדל שלא להיות מוזמן" לאירועי הקהילה. "רוב הישראלים הולכים להיות כמו החלבים שפה", הוא אומר. "יש הרבה משפחות ישראליות שהשתלבו בעסקים, ובשביל להיות 'בפנים' הם משחקים אותה בבית כנסת ובחתונות. ישראלי שיש לו מזל מתחתן עם בחורה חלבית והוא מסודר לכל החיים".

אני והשמנה לחיים שובל, ישראלי בן 29 שהגיע לפנמה לפני שנתיים, מזל כזה עוד לא האיר פנים.

"קשה מאוד להשתדך לחלבית", הוא אומר. "הם מתחתנים עם עצמם, משפחה עם משפחה. נותנים לך פה ושם הצעות, אבל תמיד כשלישראלי מציעים הצעה מביאים לו את הבחורה הכי פגומה".

- מה זה "פגומה"?

"פגומה זה אומר מכוערת או נכה ברגל".

- ועל הפגומות ההורים משלמים יותר? איך זה עובד?

"אם אתה מתחתן עם פגומה בונים לך עסק טוב, דירה, קונים גם בכסף. האבא ישלם הכול, רק שתהיה עם הבת שלו. פעם הציעו לי בחורה מכוערת ושמנה בת 20, מולטי מיליונרית. המשפחה שלה אמרה לי, 'מה אכפת לך, יהיה לך כסף, אוטו, דירה, ועם הזמן תתרגל אליה'".

- נראה לך הגיוני שהכלה קונה את החתן?

"בטח. לבחורות פה יש תחרות גדולה אחת עם השנייה, ואם יש כסף, ההורים שלה יקנו לה חתן".

"פה הכול זה עסקים", הוא מוסיף. "פה מתחתנים בגלל הכסף, תשכחי מאהבה. אומרים לך בפירוש שהזוגיות היא בניית עתיד של עסקים".

"אף אחד לא קונה אף אחד", מתחלחל בתגובה רמי עטייה, יליד חלב ונשיא הקהילה. "זה מנהג של נדוניה. ההורים של הכלה נותנים לה מתנה לחתונה: לעזור לחתן להתבסס בחיים. מאיפה יש לבחור בן 20 חצי מיליון דולר כדי לקנות דירה?"

אנשים נחמדים ואילו סגמן מעדיף דווקא את האוכלוסייה המקומית. בת זוגו פנמנית, וכך גם החבר'ה שלו. איתם הוא מבלה בטיולי ג'יפים בג'ונגל וטס במטוסו הפרטי בסופי שבוע לאיים הקטנים המקיפים את פנמה. "הפנמנים חברים טובים ואנשים נחמדים מאוד. לישראלי עם ילדים בטח יותר אכפת מהקהילה היהודית, אבל לי אין מה לחפש שם, אולי בגלל שלא הייתי צריך אותם אף פעם כי הסתדרתי לבד".

"יש ישראלים שתשאלי אותם אם הם חברים בקהילה או אם יש להם כרטיס בקלוב, יגידו לך 'מה אני צריך'", אומר יעקב מזרחי, מסעדן ישראלי המתגורר כבר 24 שנים בפנמה. "אבל זה לא נכון. אתה חי בקהילה - לך תעשה חברות בקלוב, בוא לבית כנסת, יזמינו אותך לחתונות, ירצו למצוא אותך - ימצאו. חס וחלילה אם מחר יקרה לך משהו, לאן תלך? כל הישראלים האלה חושבים שהם חכמים בכל מקום.

"גם אני הייתי ככה, אבל משתנים, קרו לי מקרים, עזרו לי. היו פה ישראלים ששכבו בבתי חולים, מי את חושבת שילם להם את הכסף?"

את מזרחי אני פוגשת בבר מקומי בשעת לילה מאוחרת. שלא כרוב המוחץ של הישראלים בפנמה, הוא לא צריך לקום מוקדם בבוקר. בזמן האחרון הוא לא עובד, ולהיות מובטל בפנמה זאת "מכת מצרים" לדבריו. "אין מה לעשות לבד, זה או ללכת לקזינו או להסתובב ברחובות". חיי הלילה בפנמה סיטי מרובי מועדונים, ברים מגוונים וזונות מקומיות ב-15 דולר ללילה. חוץ מתרמילאים ישראלים, כף רגל יהודית לא תדרוך שם. במסעדה החדשה שמזרחי מתכנן לפתוח הוא מקווה לראות בעיקר קליינטורה חלבית: "חלבי בא לאכול, מביא את כל המשפחה, מזמין בלי בלגן, בלי רעש, בשקט שלו. לא עושה חשבון לכסף, ובסוף משאיר 30 אחוז טיפ".

הגיעו הבלגניסטים "את מה שהחלבים בנו ב-60 שנה הישראלים פה הצליחו לעשות בעשר שנים", מסביר את מקור המתיחות יוסי אטיאס, ישראלי שהגיע לפנמה כבר ב-67'. "הישראלים הראשונים שבאו התחילו כפועלים של הקהילה היהודית החלבית שהיתה פה. כל מי שבא, קיבלו אותו, סידרו לו עבודה כי הוא יהודי. אבל הישראלים באו, למדו את העסק מהר והתחילו לעבוד לבד. צורת העבודה שלהם לא היתה אטית כמו זו של החלבים, אלא אגרסיבית מאוד, ולכן הם הצליחו הרבה יותר מהר. היו גם כאלה שלא התנהגו כל כך יפה - היו להם 'עסקים אחרים' וכיום הם לא פה".

ההתייחסות ל"עסקים האחרים" של ישראלים, שכדברי אטיאס "עשו פדיחות", מעוררת אי נחת אצל אנשי הקהילה, בייחוד כשמוזכרת פרשת התפוצצות המטוס הקל, שהשאירה את יהודי פנמה המומים, נבוכים ומבולבלים. אחד מכיווני החקירה שהעלתה בזמנו המשטרה ופורסם בעיתונות המקומית והישראלית היה התנקשות באחד מנוסעי המטוס, שנחשד בהלבנת כספים מעסקי סמים.

"אין הרבה שמתעסקים עם הדברים האלה כיום", אומר סגמן, שאינו מתבייש בשחיתות המקומית המסורתית. "יש שוחד כמובן, הכול פה שחור, אבל מגיעים להסכם - משלמים קצת, והכול מסתדר".

ובכל זאת, כדי להצליח בפנמה צריך קצת חוצפה ישראלית. "את כל הבלגניסטים היו שולחים לפה", מגחך מילר. "כל מי שהיה ערס בארץ, במקום שהוא יישב בכלא היו שולחים אותו לעסק של הבן דוד בפנמה. זה כמו כפר אחד גדול, כולם בני דודים, אלא שבמקום 'אחמד' לכולם פה קוראים ג'קי חסקי".

אחד הג'קי חסקים האלה הוא בן דודו של סגמן, במקור מירושלים. בצעירותו נשלח לעבוד אצל דוד חלבי בפנמה, וכעבור כמה שנים קרא לאחים רוני וקובי סגמן להצטרף לעסקים. כיום חסקי הוא אחד הכרישים העצומים בשוק הפנמני והונו מוערך במיליארדים. התעשרות הסגמנים באמצע שנות השבעים היתה גם היא מהירה מעבר לכל דמיון. הסחורה - שאריות מקולקציות ביגוד שקיבלו במחיר אפסי מהמזרח - נחטפה לארצות דרום אמריקה במחירים כפולים כמו לחמניות טריות. רוני סגמן פרש ב-84' בעקבות תאונת אופנוע אחרי לילה של שיכרון חושים. קובי נשאר וצירף את אחיו ואחיותיו.

"אנשים שהיו בלגניסטים בארץ הם היום מולטי מיליונרים פה", אומר חיים שובל. "למה זה? כי בפנמה המדינה לא שוללת אותם, הם כמו פרח שרוצה לפרוח. בתוך שנה יש להם אוטו חדש, דירה. אפילו מס הכנסה פה לא מטרידים את האנשים - המס הוא חמישה אחוזים, החיים זולים, אתה חי כמו מלך ואין שום רעיונות לגנוב. יש פה שוחד וקומבינות, אבל כל עוד זה לא פוגע בבן אדם, אז למי זה מפריע? הכול זורם פה בצורה טובה - האדם שמעביר את הסחורה מקבל כסף במקום שהסוחרים ישלמו מס. בארץ הוא היה רוצה עוד ועוד כסף, ואם לא תספקי אותו - חבל על הזמן. בארץ רואים שאת גדלה וכולם מסביב אוכלים אותך. כאן המדינה מקבלת את שלה, האזרח את שלו וכולם חיים באושר ובעושר".

קצת שרופים שובל עומד ליד הכספומט בחולצת ISRAEL צעקנית, ומזמין אותי לקפה הסמוך.

- לפי החולצה נראה שזאת גאווה להיות ישראלי בפנמה.

"בטח, גאווה-גאווה".

- אז פה אנחנו לא שרופים?

"גם פה אנחנו קצת שרופים".

הוא מתכוון דווקא ל"ישראלים" בקהילה היהודית. "היו פה הרבה ישראלים שהיו מתחתנים בשידוך עם חלבית והיו עוזבים את האישה ובורחים עם הכסף. ישראלים, את יודעת איך זה, עושים הרבה רעש והרבה בעיות".

על נפלאות פנמה הוא שמע במקסיקו, שם עבד כקצין ביטחון של הקהילה היהודית. "לא חשבתי הרבה, תפסתי אוטובוס של שבוע ימים לפנמה, התקשרתי לרב ליין מהטרמינל שיש פה בחור יהודי שאין לו איפה לישון, והוא אירח אותי אצלו שבועיים בבית בלי להכיר אותי בכלל". לאחר מכך התארח עוד חודשיים אצל "יהודי צדיק", כדבריו, כשכבר לא היה נעים מהרבי. במקביל כיתת רגליו כל יום לאזור הסחר החופשי, מרחק שעתיים נסיעה מפנמה סיטי, בחיפושי עבודה.

"לקח לי שלושה חודשים למצוא פה עבודה", הוא אומר בלי שמץ מרירות. "עברתי בכל החנויות, ואף אחד לא רצה לקבל אותי כי לא היו לי פה משפחה או חברים, או מישהו שמכיר אותי מספיק טוב כדי לתת לי המלצה. היום, אחרי שאני גר פה כבר שנתיים ומכירים אותי, תבואי עם השם שלי לזונא ליברה (אזור הסחר החופשי - נ"נ) - יקבלו אותך, אבל מישהו שבא בלי להכיר אף אחד זה טרור. הייתי פה שלושה חודשים, סבלתי".

"אף אחד לא בא לפנמה לבד", מבאר מילר. "כשאת הולכת לחפש עבודה, השאלה הראשונה ששואלים אותך היא למי הגעת, לא מה את יודעת לעשות, לא אם את יודעת ספרדית - זאת שאלה של סטטוס. ישראלי זה נראה להם אפשרות יד שנייה, יעסיקו אותו אם אין ברירה. אם את באה למשפחה עם שם, הם ייקחו אותך רק כדי להשוויץ שהם משלמים לך משכורת. אתה יכול להיות חירש-אילם, העיקר שבאת למשפחה שהם מכירים".

"יש משפחות שישלמו לך משכורת רק בשביל לשבת ולרכל איתך", מוסיף חברו דני, גם הוא אשכנזי בן אותו גיל וותק. "אם את למשפחת עסיס או עטייה - התקבלת. אחר כך נראה איפה נשים אותך".

"עקרון המשפחה הוא חשוב כדי לדעת מי אתה", מסביר בסבלנות רמי עטייה. "אם אתה יהודי ובא ממשפחה טובה - כל הסיכויים שתהיה ישר ואמין. אם אין לך שום גיבוי ותגנוב אותי - אל מי אני אפנה? אפשר לקחת את הסיכון, אבל המעסיקים רוצים אנשי אמונה. פנמני גונב בקטן, יהודי גונב בגדול".

חיים שובל מבין את החשדנות של עטייה: "פעם זה לא היה ככה, אבל בגלל מצבים שקרו... ישראלים גנבו פה הרבה. היו נוסעים למדינות זרות לגבות כספים, ואז היו אומרים ששדדו אותם או נוסעים ולא חוזרים. זה כסף גדול, מאות אלפי דולרים. לכן החלבים היום מאבטחים את עצמם".

ממסעדה למסעדה "החלבים יודעים שהישראלים הם אנשי עבודה פיקחים", שובל מחסל את ביצת העין שלו ומזמין מיץ בספרדית שוטפת. "ליהודים יש מוטיבציה להצליח וראש על הכתפיים. בארץ דורשים פסיכומטרי ובגרות, מודדים הכול לפי תעודות. פה לא מעניין אותם מה עבדתי ומה למדתי, הכבוד הולך לפי האדם. תהיה אדם טוב, יכבדו אותך. אני מרגיש פה על רמה כל כך גבוהה, בניגוד לארץ שהיו לי רגשי נחיתות וקראו לי גרוזיני מסריח".

"זו קהילה שפותחת דלת לכל יהודי, לא משנה מאיפה הוא מגיע בעולם", מודה לבסוף מילר, למרות שהוא, כדבריו, בתחתית שרשרת המזון. "אפילו אם צריכים להמציא משכורת לבן אדם הם יעשו את זה, רק כדי שיהיה לו כסף לחיות. מאוד קשה להאמין שתמצאי יהודי הומלס בפנמה. אנחנו כישראלים נבהלים כשמישהו עוזר לנו ככה ומזה שמשדלים אותנו ללכת לבית כנסת, אבל יש לחלבים ממש תפקיד בראש - להציל את הנשמה שלנו".

קובי סגמן, לעומת זאת, מעדיף את האוכלוסייה הפנמנית גם בעסקים. "ישראלים זה בעיות. הם רוצים הרבה ונכנסים איתך לתחרות אחרי זה - עודף אמביציה. ניסיתי להעסיק פעם שני ישראלים וזרקתי אותם. כל העובדים שלי פנמנים, כולל המנהלים, יותר קל לעבוד איתם והם יותר נחמדים".

כיום שובל מוכר ביגוד ואביזרי אופנה בגואטמלה, סלוודור, מקסיקו וניקרגואה, "וכשאני מוכר", הוא אומר, "אני מדבר איתך על קונטיינרים, מיליונים. אני מקבל אחוז על כל גבייה. חסכתי כבר 100 אלף דולר בשנתיים שאני פה".

רמי עטייה מתקשה להאמין למספרים של שובל: "היום משכורת התחלתית לישראלי, בגלל שהוא יהודי, היא 2,000 דולר לחודש, בשנה השנייה המשכורת עולה ל-6,000-5,000 דולר, אבל אז הוא קונה מכונית ודירה, לא כל כך קל לחסוך ככה".

רמי עטייה עזב את חלב בשנת 46' כילד. שלא כחלבי טיפוסי הוא עבר בדרכו לפנמה דרך הארץ, שם למד כלכלה ומנהל עסקים. בפגישה הוא מדבר איתי עברית, עם אשתו ערבית, וספרדית עם ילדיו. עסקי המשפחה כוללים ייבוא-ייצוא בזונא ליברה, חברה לתקשורת וקווים טלפוניים, נדל"ן ושותפות עיקרית באחד הבנקים הגדולים במדינה. כשהוא בעבודה אשתו מלהטטת בין פגישות ויצ"ו, הדסה ואירועי הבונד, וגם בין חנות בגדים שבבעלותה למכוני יופי, כושר ומספרות. מספר האירועים החגיגיים שאליהם מוזמנים חברי הקהילה הוא עצום, כמעט יום-יום, ולנשות הקהילה היהודית בפנמה מדובר במשרה מלאה.

"הנשים עוברות כל היום ממסעדה למסעדה", אומר מזרחי, "רק דואגות איך תהיה הבר מצווה והחתונה, ומה ילבשו ומה ישימו - כל השואו הזה".

כיף להיות אישה בפנמה, מסכימות הנשים פה אחד, אם כי אינן ששות להתראיין. רובן אינן שותפות בעסקי המסחר בתעלה, הן מנהלות את הבית בעזרת צוות עוזרות, מופקדות על חינוך הילדים ומנצחות על אירועי המשפחה, המלווים בחגיגות מקדימות ומאוחרות - מנהג "ערבי-לטיני" שהתפתח בקהילה. כל חמשת ילדיהם של הזוג עטייה נולדו בפנמה, וסביב שולחן ארוחת הצהריים שהכינו המבשלות ובעלת הבית היפה דנים עטייה, בנו וחתנו בספרדית נמרצת בענייני עבודה. בקצה הגינה המטופחת מחזיק עטייה כלובים ענקיים עם ציפורים טרופיות צבעוניות, ומשולחן האוכל אפשר להשקיף אל הבריכה. גם כשהילדים אינם הזוג עטייה אינו מרגיש לבד. נהג, גננים ועוזרות בית מתרוצצים בין הגינה למטבח ולחצר הקדמית, ואת עלותם הנמוכה - משכורת של 300 דולר לחודש כל אחד - הם לא יחליפו בשום מיאמי שבעולם.

בסופי שבוע עוברת המשפחה לבית הקיט שלהם על הנהר מחוץ לעיר, שם יש להם סט חדש של עובדי בית ותחזוקה. "תכתבי דברים טובים, הא?" רמי עטייה נפרד ממני בצביטת לחי, משחרר את הנהג, וממהר לחזור לעבודה.

הפנמניות על הכיפאק "שווה להיות פה עם בחורות מקומיות, הפנמניות הן על הכיפאק", דני ומילר מסכימים פה אחד. למילר בת זוג פנמנית כבר תשע שנים. דני משתעשע בימים אלה עם כמה מקומיות, ועוד היד נטויה. הם סיימו את הצעדה היומית שלהם על גדות האגם. בשעות המאוחרות האלו, הם אומרים, מכל המדינות באזור - בפנמה הכי פחות מסוכן.

"יש לי חברה מקומית כבר שנתיים", חושף ישראלי מהשולחן הסמוך בבית הקפה הקטן. "היא שחורה, אני לבן. אני אוהב אותה, והיא מעוניינת לעבור גיור והכול, אבל אני יודע שאם נתחתן הקהילה פה תשרוף אותי. לא יהיה לי מה לחפש יותר בבית כנסת, יסגרו לי את כל הדלתות מבחינת עבודה, והילדים, כמובן, יסבלו".

"ישראלי שמתחתן פה עם גויה נהיה סוג ז'", מאשש דני את הדברים. "יפטרו אותו והוא לא יצליח למצוא עוד עבודה גם אם אשתו תהיה מגוירת".

- ובכל זאת יש פה נישואי תערובת.

מילר: "אחוז אחד מהישראלים מתחתנים עם בחורות מקומיות, הרוב מחזיקים אותן בעיקר בשביל סקס. אבל תשמעי, מה רע להן? הן מבזבזות ביום את מה שחברות שלהן מרוויחות בחודש".

- איך אתם מסבירים את היחס הצונן שלהן לבחורות הישראליות?

מילר: "הישראלים יוצאים ארבע-חמש שנים עם בחורה מקומית, מכירים יהודייה, אחרי שבועיים-שלושה כבר מתחתנים איתה וזורקים את הפנמנית. לכן כל ישראלית היא איום בשבילן".

שלא כפנמניות, עם הנשים הישראליות לא היה למילר כל כך הרבה מזל. עם אשתו הישראלית הוא הגיע לפנמה, וכשביקש להתגרש נתקל, לדבריו, בחומת התנגדות עבה. "עשו לי בלגן, הרבה בלגן. שלום בית ועוד שלום בית ועוד שלום בית. החלטתי שאני לא רוצה יותר, הלכתי לרב לוי ואמרתי לו שמצידי לא תתגרש ותחזור לישראל עגונה. למחרת הוא בא וביקש מקובי (סגמן) שיזרוק אותי מהעבודה. החליטו שפה בפנמה לא מתגרשים - מי שרוצה שייסע למיאמי. שם התגרשתי בסוף".

שבת אחים על נוגה כשזה מגיע לרב ציון לוי משבת אחים, גם הכופרים הגדולים ביותר מגמגמים בחשש. בעיני החלבים הוא שליח אלוהים, ואפילו אלו מהישראלים שרואים בו דמגוג ושרלטן נזהרים בלשונם. "הרב רואה הכול ויודע הכול", אומר מילר, ודני מהנהן בהסכמה. לאחרונה חולק לחברי הקהילה ספר אוטוביוגרפי שכתב הרב, המסקר את 50 שנות פעילותו בקהילה היהודית בפנמה. הספר עורר סערה בקהילה משום שכמה טענו שהיו בו אי דיוקים בעניין יהדותם של כמה חברי קהילה. האפשרות לתבוע את הרב על הוצאת דיבה מעוררת גלי צחוק אדירים ואת התשובה: "בפנמה הרב לוי יהיה השופט גם במשפט של עצמו".

"לא מזיזים פה אצבע אם הרב לא מסכים, הוא שופט לכל דבר", מתאר מילר את כוחו של הקשיש. "אם הרב אומר שצריך לעשות חרם על חנות - לא נכנסים לחנות. אם הוא יגיד למישהו לשלם מיליון דולר או לוותר על הבית שלו, הוא יעשה את זה מיד. השמועות אומרות ששילמו לו מיליונים כדי שיישאר בתפקיד".

ועדיין, גם בשביל רוב הישראלים דבריו של הרב לוי הם דברי אלוהים חיים: "זה רב אמיתי", אומר יעקב מזרחי. "בכל הקהילות יש מושג 'גירושין' ו'נישואי תערובת', בפנמה אין. זה רע, והרב לא מאשר את זה. מה שהוא מחליט - כולם אחריו. מה שהוא אומר קדוש בשבילי". "בזכותו נפתרו הרבה בעיות ונשמרו הרבה בתים שהיו נהרסים אחרת", מסכים יוסי אטיאס. "זה מפעל חיים וצריך להוקיר אותו על זה. הוא עשה פה קהילה למופת. זה שהיום 80 אחוז מהקהילה הם שומרי שבת שהולכים לבית כנסת ושומרים על בית טוב, זה הרבה בזכותו".

לא קל להיפגש עם הרב ציון לוי. בכניסה לבית הכנסת שבת אחים הגדול עומד שומר פנמני חסון. הוא בודק את הדרכון שלי מכל הכיוונים ושולח אותי לחזור עם צילום שלו, אף על פי שקבעתי פגישה שבוע מראש. מחוץ למשרדו של הרב מחכים שוחט, שני רבנים, זוג מבוגר ואישה עם תינוק. השוחט ממליץ לי לבקש מהרב ברכה לזיווג.

הרב לא נראה בשיאו, אבל לוח הזמנים שלו צפוף מאוד ומתנהל על ידי כמה מזכירות. לכל אחד מוקצבות כעשר דקות.

בתחילת הפגישה הוא דורש לראות אסמכתא עיתונאית. קולו חלוש אך תקיף, הוא מתיישב קרוב אליי ומתבונן בי בהסתייגות. את התעודה הוא בודק בשבע עיניים, וצוהל למקרא "מדינת ישראל".

החשדנות, הוא מסביר, היא בעיקר מסיבות ביטחוניות.

- איך אתה מסביר את ההערצה אליך פה?

"50 שנה עבדתי לטובת הקהילה, בלי שום אינטרס פרטי. כל השירותים שלי בחינם, אז למה שלא יאהבו אותי?"

- מה השתנה פה ב-50 השנים האלה?

"כשאני ואשתי הגענו היינו הדתיים היחידים פה. עכשיו תראי מה זה".

- איך זה שכולם חזרו בתשובה?

"אני מפקח עליהם, מחנך אותם".

- איך?

"זה לא העניין שלך".

- אבל יש גם חילונים בקהילה.

"אין לי קשר איתם בכלל. אף אחד שהוא לא דתי לא מעניין אותי. יש פה כל מיני ישראלים נבזים שמתחתנים עם גויות".

- יש סיכוי שתחתן אותי עם מישהו מהקהילה?

"את גרה פה? יש לך משפחה? אולי יש לך סיכוי להתחתן עם ישראלי".

- ועם חלבי?

"למה חלבי, יש לו זנב? אם את לא דתייה לא יסתכלו עלייך. במה את יהודייה, תגידי לי? אין לך שום דת, שום דבר, למה שירצו להתחתן איתך? אני לא רוצה לשמוע את המילה חלבי. את רוצה להתחתן עם כסף, לא עם חלבי, ואם ישאלו אותי, אני אגיד להם שלא".

- אתה מעודד את מנהג הנדוניה?

"זה נוהג יהודי שכתוב בגמרא".

במטוס הקל בוקר עולה על פנמה סיטי. בחוץ חם, 99 אחוזי לחות, אבל ברכב x4‏4 של קובי סגמן קריר ונעים.

השעה שבע בבוקר. פועלים פנמנים כבר עובדים במרץ על בניינים חדשים שהולכים ונבנים בקצב מטורף, גם הם בבעלות יהודים. ההשקעה בנדל"ן בפנמה סיטי אדירה בשנים האחרונות, ויש אומרים שזו תהיה המיאמי של אמריקה הלטינית. התעלה בתהליך הרחבה, והפריחה הכלכלית מעודדת גם את יהודי ונצואלה להימלט בהמוניהם מהאיום הקומוניסטי של הוגו צ'אבס ולרכוש דירות יקרות בפנמה המגה-קפיטליסטית. סגמן חונה בשדה התעופה הקטן של העיר ומתיישב במטוסו הפרטי. אחיו אילן מצטרף, ויחד הם ממריאים מעל הג'ונגלים לעיר קולון, שבה ממוקמת הזונא ליברה.

בית העסק שלהם משתרע על פני קרוב ל-40,000 מ"ר, וכולל ארבע קומות, משרדים, מחסן עצום וחללי תצוגה ענקיים. בזונא ליברה, אזור הסחר החופשי, מרוכזים כ-4,000 בתי עסק, חלק ניכר מהם בבעלות יהודים. עסק כמו של הסגמנים נחשב לאחד הגדולים גם בקנה מידה מקומי.

הפעם האחרונה שיהדות פנמה עלתה לכותרות, כאמור, היתה לפני 13 שנה בדיוק, עם התפוצצות מטוס פרטי בטיסת עסקים יומיומית כמו זאת של סגמן. "היו הרבה אלמנות", משחזר בקצרה רמי עטייה, ששכל בתקרית את אחיו עמנואל. "אבל מאז הקהילה היהודית רק הלכה וגדלה".

"כלום לא השתנה אחרי שהמטוס התפוצץ", אומר סגמן. "גם אף פעם לא אמרו בבירור מה זה היה. אנשים קצת ירדו מהמטוסים, אבל אף אחד לא עזב את פנמה. העדיפו להסתכל על זה יותר בתור תאונה".

כמו רוב הישראלים שהתבססו בפנמה, גם שובל בתהליכי העברה מתקדמים של אמו. את קצבת הביטוח הלאומי המגוחכת של הארץ שמחים המבוגרים לזנוח מאחור כדי לעבוד עד נשמת אפם האחרונה, ולהיות קרובים לילדים שכבר קנו להם דירות נוחות. "פה את רואה נשים מבוגרות יושבות ומוכרות בחנויות, בארץ, איפה? אמא שלי בת 49, בארץ היא נחשבת זקנה בת 7080, פה זה הפוך - המעסיקים שלי רק מחכים שתבוא וייתנו לה לנהל חנות".

וחזרה לארץ? נראה שימות המשיח יגיעו לפני שיהודי פנמה ינטשו את משכורותיהם הגבוהות ואורח החיים האגדי. "בארץ מעליב לעבוד עם כל המסים והלחץ", אומר סגמן, שעסקיו הולכים וגדלים כבר בניגוד לרצונו. "העבודה פה קלה מאוד, אתה לא מפחד, אף אחד לא רודף אחריך, והאפשרויות עצומות. אפילו השוחד נעשה בנחמדות".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות