שנה וחצי שאני רץ אחרי מלכלך הקירות. הוא מפריש אחריו את הכתובת "עם ישראל חי", וממשיך הלאה. אני מצלם. לא גיליתי מי הוא. אולי זה ברוך ג'מילי של 2008? שאל אותי חבר במערכת.
יכול להיות. בדיוק שישים שנה חלפו מאז שהגרפיטי הראשון בישראל מרח בזפת את "ברוך ג'מילי פ"ת פלמ"ח 1948". מה קרה ל"עם ישראל" בשישים השנים בין ברוך ג'מילי של הקמת המדינה לכתובת רוחנית כזו כשהיא בת שישים? אולי זה שג'מילי היה סמל גבורה, הוכחה לניצחון של עם ישראל ב-1948. צבא קטן, חדור אמונה, פליטי מלחמה, עם קטן מול אויב גדול. במקום לכתוב "עם ישראל חי", כתבו "ברוך ג'מילי". אם ג'מילי נשאר בחיים, אז עם ישראל חי.
האם אפשר לומר אותו דבר על "עם ישראל חי" של 2008? לא ממש. הכתובת הזו נראית יותר כמעשה נואש, מישהו צועק מתוך האפלה, יותר חייל גוסס ממנצח בקרב, והאובססיביות של הכותב כניסיון של שכנוע עצמי. בטח חי. חי לגמרי. חי חי. מה, לא רואים?
את גרפיטי ברוך ג'מילי, אף אחד לא העלה על דעתו לעוות. על הכתובת הנוכחית ממהרים להגיב. לעוות אותה. לצחוק עליה, בתוספות כמו "עם ישראל חיות, עם ישראל סחי בלטה". המרסס ממשיך במסע השכנוע.
