התזמורת הסימפונית של בית הספר למוזיקה באוניברסיטת תל-אביב הוכיחה ביום שישי האחרון, שוב, שהיא לא נופלת ברמתה מרוב התזמורות המקצועיות בארץ. חבריה הם אולי סטודנטים, אבל פה מתחיל ונגמר הקשר בינם לבין רמה סטודנטיאלית. התזמורת מנגנת בצליל תזמורתי אחיד ועשיר, ובאיכות נגינה מעולה. ולא פחות חשוב - חבריה עדיין נמצאים בשלב שבו עשיית מוזיקה היא כיף חיים. בניגוד לתזמורות הרגילות, שבהן נגינה היא עבודה שגרתית וקשה שמתגמלת מעט, אצל הנגנים הצעירים ניכרת התלהבות אמיתית ממה שהם עושים. יש להניח שאחרי שייצאו לעולם האמיתי ההתלהבות הזו תחלוף, אבל בינתיים יש לקהל הזדמנות פז ליהנות ממנה.
את התכנית פתחה הרצאה מקדימה מפי פרופ' תומר לב, שסיפקה הכנה מצוינת לבאות. לב הציג בבהירות נקודות מפתח להבנת היצירות, וניצל את יכולותיו כפסנתרן כדי להדגים מהלכים מוזיקליים חשובים ברמת נגינה מעולה.
על הקונצרט ניצח, בהופעת בכורה עם התזמורת, המנצח הישראלי יואב תלמי. תלמי הוא אחד המנצחים הישראלים שזכו להצלחה בינלאומית משמעותית, והוא הופיע והקליט עם כמה מהתזמורות הטובות בעולם. לאחרונה התמנה לראש התוכנית לניצוח תזמורת של בית הספר, וכפי שזה נראה, השידוך שלו עם התזמורת מבורך. הוא מביא איתו ניסיון בינלאומי, ותק וביטחון, שחשובים מאד לתזמורת ברמה כזו.
התוכנית התחילה עם הקונצ'רטו לפסנתר מס' 24 של מוצרט, בנגינתה של הסולנית שיר זמל (semmel) בת ה-23. היה תענוג לראות אותה בפעולה: בניגוד לרבים מעמיתיה היא מנגנת ללא מניירות, ללא פרצופים מיוסרים ובמסירות מלאה למוזיקה. היכולת הטכנית שלה מעוררת הערצה, וגם הפרשנות המוזיקלית עברה היטב. עם זאת, היה לי קשה להשתחרר מההרגשה שהיא עדיין לא עברה את השלב של ה"לנגן כמו שצריך", ושהיא עדיין לא מכניסה למוזיקה יותר אמירה אישית ורגשית. אין ספק שיהיה מעניין לשמוע אותה שוב כשהנגינה שלה תיפתח קצת יותר, שכן מבחינה טכנית היא פסנתרנית נהדרת. שבחים מגיעים גם לנגני כלי הנשיפה מעץ, שהיו מצוינים ביצירה זו.
חלקו השני של הקונצרט הציג את הסימפוניה הרביעית, "הרומנטית", של אנטון ברוקנר. גם כאן, התזמורת ביצעה את היצירה ברמה מפתיעה באיכותה. תלמי, ללא פרטיטורה, הוביל את הנגנים לביצוע מבריק ועוצמתי, שהתחיל בטמפו מהיר מהמקובל ושמר על מתח וניקיון לכל אורכו.
בעייתו היחידה של החלק השני הייתה לא במבצעים, אלא באולם. אולם קלרמונט מאופיין באקוסטיקה מהדהדת, שגורמת לצליל המנוגן להישמע בעוצמות גבוהות. האקוסטיקה הזו מצוינת למוזיקה קאמרית, ובקונצ'רטו של מוצרט אכן שירתה את המבצעים היטב. עם זאת, בסימפוניה של ברוקנר, שהיא יצירה מאסיבית ועתירת כלי נשיפה ממתכת, הסאונד היה חזק מדי. במקומי בשורה השנייה, הקרובה מאד לתזמורת, היו רגעים שבהם העושר הצלילי הזה ממש איים על עור התוף. זה לא היה חלילה בגלל איכות הנגינה, שכאמור הייתה ברמה גבוהה מאד, אלא בגלל מאפייני האולם. מסקנה לעתיד - ביצירות סימפוניות גדולות ועשירות מומלץ לשבת ביציע שלמעלה, ולהיחשף לפחות סאונד. מיציע זה אפשר אמנם לראות את התזמורת פחות טוב, אבל לבעלי אוזן רגישה זהו מחיר משתלם.
לסיכום: תזמורת בית הספר למוזיקה באוניברסיטת ת"א בהרכבה הנוכחי היא תזמורת חלומות, שאינה נופלת מזו של תזמורות סימפוניות מקצועיות. כדאי מאד לעקוב אחר התוכניות שלה בהמשך העונה. *