הבנים הממשיכים" מסמלים כבר שנים את אצולת הקרקע של בני המושבים. אצולה, אבל לא כזו שחיה תמיד בשלום משפחתי, לאחר שההעברה הבין-דורית פוררה לא מעט משפחות והפכה אולי לסוגיה הכי טעונה במושבים.
"גלובס" חושף, כי משרד הרווחה, יחד עם שמונה מועצות אזוריות, מפעיל בימים אלו תוכנית לטיפול ומניעת סכסוכים במשפחה סביב סוגיית הבן הממשיך. משרד הרווחה מלווה את התוכנית החדשה במועצות האזוריות דרום השרון, מטה יהודה, לב השרון, מרום הגליל, חוף הכרמל, עמק חפר, חבל מודיעין וחוף אשקלון. כנס ראשון בנושא התקיים בשבוע שעבר בכפר סירקין וסיפק הצצה מעניינת לקונפליקטים המשפחתיים והמשפטיים שיוצרת הסוגיה.
"קונפליקט בילט אין"
"התוכנית מציפה משהו שהיה בחדרי חדרים. הרבה פעמים הבן אולי ממשיך, אבל המשפחה לא תמיד ממשיכה", אומרת עו"ס תמי פרבר, רכזת תוכנית "בן ממשיך - משפחה ממשיכה" במועצה אזורית דרום השרון, "המשמעות של בן ממשיך כוללת קונפליקט משפחתי בילט אין. המוקש נמצא בפתחו של כל אחד והשאלה האם ידרוך עליו או יפרק אותו. סוף סוף הממסד קלט שיש פה בעיה. כשמדובר בחלוקה לא שוויונית, הפגיעה הקשה ביותר היא ברגש. בעבודתי עם אנשים עולה שנשאר העלבון והכאב של 'למה אני לא קיבלתי'. בסכסוכים אנשים משקיעים הרבה זמן, רגשות וכסף. סכסוכים הם לא אורחים אצלנו בבית אלא דיירי קבע. זה עובר לילדים ולנכדים".
במושבים קיימת זה שנים שיטת ההעברה הבין-דורית המכונה "בנים ממשיכים", שבה ההורים ממנים אחד מילדיהם כדי שייכנס בנעליהם לאחר מותם ויקבל הנחלה או המשק החקלאי. משק, להבדיל מנכסים בעיר, יכול להירשם רק על בעלים אחד, על מנת שיישאר יחידה כלכלית שיכולה לפרנס משפחה אחת ולא יהפוך ליחידות לא כלכליות.
הבן הממשיך, לפי תקנות האגודות השיתופיות, הוא "בן אחד בלבד או בן מאומץ אחד או נכד אחד של בעל המשק, לרבות בן זוגו, המחזיק בעצמו או מכוח ההתחייבות הבלתי חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה במשק חקלאי". אגב, הבן הממשיך יכול גם להיות בת ממשיכה.
עו"ס יהודית טל, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים בדרום השרון, מציינת כי התוכנית פועלת בשני מסלולים. האחד הוא מסלול מניעתי, שבא למנוע התפתחות של סכסוכים בדרכים שונות. המסלול השני מסייע בהתמודדות עם מצבים בהם המשפחה כבר מצויה בסכסוך ובמחלוקות.
לדברי עו"ד עמית יפרח, מומחה לאגודות שיתופיות, "צריך להבין אילו נחלות יש לנו ומה אנחנו מעבירים לדור הבא. להרבה מאוד בעלי נחלות אין את המידע הנכון לגבי החלופות הקיימות עבורם. בגלל שמדובר בסוגיה משפחתית שבדרך כלל ההורים לא רוצים להתמודד איתה, או בגלל שמדובר בילדיהם, אותם בעלי הנחלות מבצעים דברים באופן אוטומטי בלי לשאול שאלות. בלי המידע הנכון, פעולות שביצעת בעבר יכולות להגביל את החירות שלך לבצע פעולה מסוימת. לכן, חשוב לפני שמקבלים כל החלטה להבין מה ההשלכות שלה על בעלי הנכס ועל כל אחד ואחד מהילדים - גם זה שקיבל את הזכות וגם אלה שלא קיבלו את הזכות".
ראש המועצה האזורית דרום השרון, ד"ר מוטי דלג'ו, לא מנופף במטה קסם. לדבריו, "הכוונה היא לא לתת פתרון בית ספר. אם מישהו חושב שהוא ישן בשקט עם פתרון, אני מצטער לאכזב אותו. סוגיית הבן הממשיך נעשתה עם הזמן יותר סבוכה בהשפעתם של מספר גורמים. אם לפני שלושים-ארבעים שנה הבן התחתן ויכול היה לקבל משק או לקנות בית בחוץ וערכה של הנחלה היה מופחת, הרי שהיום, מחיר הנחלה, שבדרום השרון הוא מיליון דולר ומעלה, מציף את הבעיה. נכון שמצד אחד יש לנו תחושה טובה על כך שאנחנו יושבים על נכס ששווה הרבה כסף, אך זהו לא נכס שאתה יכול למכור חצי או רבע ממנו. זה לא רב קומות".
קיימות חמש חלופות עיקריות להעברה הבין-דורית איתם מתמודדים בעלי הנחלות ועליהם לבחור אחת מחמש. "לא תמיד לבעל הנחלה יש את כל חמש החלופות", אומר יפרח, "תלוי בחוזה ובפעולות שבוצעו בנכס בעבר". לדבריו, החלופה הראשונה, שאיננה המועדפת, היא מכירה.
צוואה מומלצת
"הרבה פעמים", הוא אומר, "ההורים מגיעים לצומת של קבלת ההחלטה לגבי הנכס ואז מתחילה לצוץ בעיה משפחתית שבה אף אחד מהילדים לא יכול לשאת על עצמו את נטל פיצוי האחים האחרים וההורים לא מצליחים לאזן בין מה שהבן קיבל לבין שאר האחים. ההורים נמצאים בצומת זו בעל כורחם ובחוסר יכולת לקבל החלטה הם בוחרים למכור את המשק ולגור אצל ילדיהם בשארית חייהם או בבית אבות והתמורה מתחלקת בין הילדים".
חלופה שנייה היא אי-ביצוע של פעולת הורשה, והיא חלופה שההורים מגיעים אליה מאותן הסיבות שהם הגיעו לחלופה הראשונה. "ההורים לא מצליחים לקבל הכרעה והעסק לובש צורה של מחלוקת משפחתית", אומר יפרח, "כשמקבלים החלטה על העברה בין-דורית רצוי לקבל אותה בגיל צלול, כשיש לך סמכות ומרות על הילדים והילדים יכולים לקבל את ההחלטה בצורה טובה. אבל לפעמים ההורים דוחים את ההחלטה ומגיעים לגיל שבו הם אינם יכולים לקבל החלטה טובה ואז הם פשוט הולכים לעולמם מבלי לבצע פעולת הורשה וחושבים שאם הם לא עשו כלום אז הכל יהיה בסדר ולא יקרה כלום, אבל לא לעשות כלום זה לעשות הרבה מאוד, עם המון בעיות עתידיות. ההורים הולכים לעולמם והילדים מוציאים צו ירושה ואם אין הסכמה העניין יגיע לבית המשפט. הפסיקה היא לא עקבית ואתה לא יודע לייצר לפיה ודאות. בית המשפט לא מביא את כל האחים להסכמה, הוא זה שיכריע".
החלופה השלישית היא צוואה, והיא "הכי מועדפת", לדברי יפרח. "אך עם צוואה יש לזכור שכשהמינהל פותח צוואה, לא כל צוואה הוא מיישם. לכן יש לכתוב כל מה שניתן ליישם וזה ימנע מחלוקות".
החלופה הרביעית היא העברה ללא תמורה, כלומר, עם מיסוי מופחת. רבים מתבלבלים בינה לבין חלופת הבן הממשיך הקלאסי. "העברה ללא תמורה", אומר יפרח, "היא פעולה שבעל הנחלה מבצע עוד בחייו, הוא נפרד מהנחלה ומעבירה לאחד הילדים. זו עסקת מתנה בין אבא לבן או בת. אני לא הייתי עושה את הפעולה הזו בגיל 40 או 50. תוחלת החיים עולה ואף אחד לא רוצה לאבד את הנכס הכי משמעותי ויקר כשהוא בן 60. אתה אף פעם לא יודע מתי תצטרך למכור נכס. היום בישראל כל זוג שלישי מתגרש ואז אתה פותח לעצמך סיכון שבסופו של יום גם נתת לבן ולכלה ואף חמות לא רוצה שגם הכלה תקבל. חובה לעשות הסכם מפורט שיסדיר את מערכת היחסים העתידית בין הילד לבין ההורים".
החלופה החמישית היא חלופת הבן הממשיך הקלאסית. "ההורים מאתרים בן ממשיך בעודם בחיים ומודיעים על המינוי באגודה השיתופית, בסוכנות היהודית ובמינהל", מסביר יפרח, "רק לאחר ששני ההורים נפטרים נכנס הבן בנעלי הוריו".
ציפי נחשון-גליק, מפקחת ארצית לטיפול באלימות במשפחה מהשירות לרווחת הפרט והמשפחה במשרד הרווחה, מנתחת את הבעיה גם מסיבות היסטוריות וחברתיות. לדבריה, "בשנות ה-30 הקימו את המושבים בעיקר אשכנזים, שגידלו בממוצע שני ילדים - דבר שמנע מראש את הבעיה. מתי התחיל המצב להסתבך? ברגע שהגיעו מאוחר יותר למושבים אנשים בני עדות המזרח והביאו, כן יירבו, הרבה ילדים. לפעמים הפיצוי לא חייב לבוא בכסף, אם נותנים להם יחס, לפעמים היחס הזה הוא לאין ערוך".
יותן נפתלי, עורך דין ומגשר במרכז הגישור דרום השרון, מספר על אח ואחות, יורשים של משק חקלאי בדרום, שנכנסו אליו למשרד. "האח והאחות הם בשנות ה-70 לחייהם והם כבר 15 שנה לא מדברים, עם הליכים משפטיים מפה ועד הודעה חדשה. האח הוא פרופסור למתמטיקה וחי בארה"ב. בית המשפט העליון שלח אותם לגישור וכל הגישור מתנהל בווידאו קונפרנס. אנחנו נמצאים איתם בגישור כבר חצי שנה כדי למצוא את הדרך בה שניהם יצליחו ליהנות מהמשק של הוריהם. ישנן פעולות להסדיר את עניין הבן הממשיך ואחת מהם היא לפעול בשקיפות מול כל הילדים.
"הפתרון יהיה ברור, חד ומדויק באופן הסכמי רק כל עוד ההורים חיים. צריך להשתחרר עד כמה שניתן מהמצב של win ו-lose, שבו יש אחד שמקבל את כל המשק ואחד שלא מקבל כלום. לגבי הפרופסור ואחותו, דבר אחד שניתן היה להגיע לגביו להבנה הוא שלמרות שהבת נשארה 20 שנה במשק ולמרות שהבן היה בארה"ב ולמד, לשניהם יש זכויות שוות ליהנות מהמשק. היתה מחשבה ליכולות הכלכליות של כל אחד מהם, הפרופסור גר בארצות הברית ונהנה יותר והיא הרבה פחות והם הבינו שיש לתת לכך ביטוי בכסף. היה צריך לייצר מצב של דיאלוג ביניהם למרות הכעס והעלבון. ברגע שיש הבנה הדברים נהיים הרבה יותר קלים. אחרי 15 שנה הם בכו והתחבקו".