מגיע לאילן וירצברג יותר. הרבה יותר. מגיע לאילן וירצברג שפועלו המוזיקלי המתמשך יתפרש על פני ובתוך קופסה בת שלושה דיסקים לכל הפחות, המשקפים את תרומתו הרבה למוזיקה העברית ב-35 השנים האחרונות.
בנגינה, בהפקה, בשירה, בצליל הייחודי שעיצב ובמנגינות הנהדרות שטווה, קלאסיקות ולהיטי פופ, יצירות רוק ובלדות חונקות גרון, מאז נורית גלרון, וגלי עטרי, ושמוליק קראוס, ובמיוחד, מעל כולם, "בציר טוב".
אלא שוירצברג עצמו בוחר לוותר על העונג. חודשים ספורים לפני שישלים 60, הוציא לאור אוסף פרטי, ובו 16 שירים שליקט מתוך 11 אלבומי הסולו שיצר מאז 82'. מאז, כן, "בציר טוב". שירים שהוא שר. להיטים שביצע. כן, מאז "סקס אחר" ו"לא יכולתי לעשות כלום", שני הראשונים באוסף הפרטי. פסגת יצירתו המוזיקלית. המקום שאליו מעטים הצליחו להגיע.
על העטיפה, על מדרכה, על ספה מרוטת איברים, וירצברג שרוע, שמש על פניו, טריקו לגופו, הפשטות, הישראליות, אולי זו העייפות, ניכרות בו. הוא כבר ויתר מזמן על החלום להיות כוכב. בארץ שטופת זימה ואלימות, המקדשת את הבינוני והממוסחר, וירצברג מתקשה להשתלב. הוא מופיע. הוא משחרר חומרים בחינם. הוא ממשיך לנפק דיסקים אישיים, רכים, מלווים באותו צליל גיטרה מהדהד, עם טקסטים שמתעדים את חייו בפשטות, בלי להצטעצע או להתפלסף. אין שום סיבה שבני גילו לא יזדהו עימו. אין שום סיבה שלא יעטפו אותו בחום ובמחיאות כפיים.
ובכל זאת, הוא נזקק לאוסף הזה כדי להזכיר לנו. ובכל זאת, משהו שם מטריד את מנוחתו. ובכל זאת, קשה להתעלם מהפער בין הכישרון של וירצברג כגיטריסט מצוין, כמלחין כובש, כמפיק רב המצאות, לבין ההתעלמות הכמעט גורפת בתקשורת והתוצאות הכלכליות שלה. אי אפשר להסתיר את התסכול. ואין סיבה להתעלם מהמציאות.
האוסף הזה אולי מסביר מדוע. וירצברג הדביק קטעים שאסף, מתחילת האייטיז ועד אלבומו האחרון מ-2009, אך לא הסתפק בכך. הוא גם ערך, בישל ומיקסס את השירים. הוא ניסה אולי לעדכן את מה שלא מעודכן. להבהיר את מה שלא חייבים לגעת בו. ובמיוחד מדובר על הטיפול שקיבלו שני השירים מ"בציר טוב", יצירת המופת שלו ושל שמעון גלבץ. זו היצירה שמלווה אותו, ואותנו, לכל אורך חייו. שם הגיע לשיאו כיוצר, כמעבד, כמלחין, כבעל חזון, כאישיות מוזיקלית. 29 שנים חלפו והאוסף היפה הזה, שיש בו כמוסות פופ נאות כמו "על מדרגות התיאטרון", קטעים ליריים כמו "רוח חמה", המנון קדחתני כמו "עוד יום עלה", ואפילו בלוז עוצמתי כמו "הדרך לגן עדן", רק מבהיר את הפוטנציאל. זה שנותר. הוא עודנו קיים. ומגיע לוירצברג יותר. הרבה יותר. הכול תלוי בו, בעצם.
אילן וירצברג - האוסף הפרטי. הפצה: היי פידליטי. 72 דק'