הצעת חוק הבוררות (תיקון - בוררות חובה בתובענה כספית) התש"ע-2010, שהונחה החודש על שולחן הכנסת כהצעת חוק פרטית של ח"כ יריב לוין (ליכוד), ביוזמת מוסד פרטי לבוררות, נראית לכאורה תמימה ובלתי מזיקה, אולם אם נעמיק במקצת במשמעותה ובהשלכותיה, נגיע למסקנה כי היא חותרת תחת אושיות המשפט וגורמת לפגיעה קשה בנגישות לערכאות משפטיות, ללא הצדקה מספקת.
על-פי האמור בהצעת החוק, בית המשפט יעביר לבוררות חובה תביעות לפיצויים בשל ליקויי בנייה וכן תביעות רכוש בעקבות תאונות דרכים.
על-פי דברי ההסבר, מטרתו של התיקון היא לייעל ולקצר את משך הדיונים בתובענות הללו, שכן מדובר בהליך מהיר, נעים ולא יקר; וכן עקב תיקון מספר 2 לחוק הבוררות המסדיר מתווה לערעור על פסק בורר, אין פגיעה בזכות הערעור.
בנוסף, כמוסבר, ההצעה עשויה למנוע עוול שנגרם כיום לתובעים באמצעות התמשכות הליכי הדיון בבית המשפט על-ידי הנתבעים, וכן להביא לשינוי בדפוסי ההתנהגות של צדדים לסכסוכים.
נבחן כאן את תקפותם של הנימוקים המוצעים, וכן נשמיע את שיקולי הנגד, כבדי-המשקל, הסמויים מן העין והמוצנעים ומוסתרים מעיני חבר המחוקקים, כדי שלא נמצא עצמנו לפתע לאחר מהפכה חקיקתית שקטה נוספת, בלי משים ובלי דעת.
הליך הבוררות הוא אמנם הליך יעיל, לרוב יותר מהליך המתנהל בבית המשפט, כפי שהיטיב לתאר זאת כבוד השופט חיים ברנזון, בבר"ע 125/68 שחב נ. שחב, בלשונו המליצית: "כמה וכמה מעלות טובות לבוררות מוסכמת: היא מתקיימת בפני איש או אנשים אשר הצדדים בחרו בהם מרצונם. הצדדים חופשיים להשתחרר מאזיקי הפרוצדורה ודיני ראיות נוקשים".
הבוררות מתנהלת בצנעה ואינה יוצאת לרשות הרבים. כשהיא מתנהלת כהלכה, היא עשויה להיות יעילה, מהירה וזולה.
כפיה של הליך הבוררות
אך שטר ושוברו בצידו, וזול או יקר הם עניין יחסי, וכל ישיבת בוררות עולה כסף לצדדים. קביעת בוררות חובה, תוך חסימת דרכם ואיון זכותם להתדיין בבית המשפט, פוגעת אנושות בזכות חוקתית על-חוקית, זכות הגישה לערכאות, כפי שהגדירה כבוד השופט מישאל חשין (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ. קליל תעשיות בע"מ): "המדובר בזכות מן המעלה הראשונה... נעלה היא על זכויות היסוד. ולא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות היסוד. זכות הגישה לבית המשפט הינה צינור החיים של בית המשפט".
יוצא אפוא שאילוץ וכפייה של הליך הבוררות על מתדיינים פוגע בזכות יסוד, אף תוך גרימה של פגיעה כלכלית בממונם ובמשאביהם. כפיית הליך בוררות על צד חלש ומעוט יכולת, כמוהו כמניעתו מקבלת דין וצדק בעניינו, בהיעדר יכולת כלכלית לממן את ההליך.
דווקא תביעות מסוג אלה שבהן עוסק התיקון הן תביעות שבהן תובעים רבים הם חסרי אמצעים, וכפיית בוררות תביא לסתימת הגולל על תביעותיהם.
יתרה מזו, אין כל הסבר מדוע להפנות לבוררות דווקא ולא לגישור, שהוא הליך נעים וזול בהרבה, ואין בו אלמנט של כפייה. ואם בהטמעת התנהגות עסקינן, הרי שדפוס של הליך גישור מעצב נכון יותר התנהגות של צדדים לנהוג זה בזה בכבוד, בנימוס ותוך ראיית האדם שמאחורי בעל הדין.
זאת ועוד, רבות מהתביעות האמורות מתנהלות בפני בתי המשפט לתביעות קטנות, שבהם הדיון זול, יעיל ומהיר; כך שכפיית בוררות על מתדיינים בתביעות קטנות פוגעת קשות בזכותם של תובעים שאינם משופעים באמצעים להליך הוגן.
עדיפות לנתבעים
גם באשר לזכות הערעור - הדברים אינם פשוטים. באפשרותם של צדדים להסכים בהסכם הבוררות על ערעור באחת משתי דרכים: אחת, ערעור בפני בורר, ואז שוב הליך של ערעור עשוי לעלות ממון רב, מה שמקנה עדיפות לצדדים הנתבעים בהליכים כאלה (חברות קבלניות, חברות ביטוח וכדומה), בהיותם צד חזק הנהנה מאיתנות פיננסית יחסית, לעומת התובע שלרוב אינו כזה.
הדרך השנייה היא ערעור בפני בית משפט, אך לא בזכות, אלא שיש לקבל רשות לכך, ורק מנימוקים מצומצמים וחריגים, מה ששוב פוגע בזכות הערעור, וממילא גם בזכות הגישה לערכאות.
לצד זה יש להוסיף את מגמתה הברורה והעקבית של הפסיקה רבת השנים, לחשל את מוסד הבוררות, וככל הניתן להימנע מהתערבות בפסק בורר, או להימנע מלבטלו (ראו פסק דינו של השופט יורם דנציגר ברע"א 9060/04 טפת נבו נ. כאשי ואח').
ואם לא די במכשלות הללו, מהמורה נוספת ממתינה לצדדים המתדיינים בבוררות, בסיום ההליך. לפי סעיף 23 לחוק הבוררות, יש לאשר את פסק הבורר בבית המשפט, ורק לאחר אישורו יהא דינו לכל דבר, כדין פסק של בית משפט.
דרישה זו מאלצת את הצדדים לעתור בסופו של יום לדיון בבית המשפט לשם אישור הפסק, עתירה העולה לצדדים ממון וזמן ופוגעת בזוהרה של היעילות "הקדושה".
לנוכח הדברים האלה, ברור כי הצעת החוק פוגעת בזכות הגישה לערכאות באופן לא מידתי ולא סביר, והיא פוגעת קשות דווקא באוכלוסיות חלשות, שהרבה מהן נזקקות תכופות להגיש תביעות בגין ליקויי בנייה ופגיעות רכב.
לכן, ראוי היה כי הדיון בכנסת בהצעה זו ייערך בהתאם, תוך בחינת אפיקי ייעול שאינם פוגעים בשוויון בפני החוק ובנגישות לבתי המשפט.
מנגד, ההצעה כמו שהיא תועיל לנתבעים בעלי כושר עמידות ויכולות למימון הליך הבוררות, וגם תועיל למוסדות הבוררות הרבים שקמו לאחרונה, המשחרים לזרם של תיקים.
* הכותבת היא מנהלת הקליניקה לסיוע משפטי, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן.