הכותרות אצלנו כבר זועקות: חשש בירושלים מנפול אסד והשתלטות האסלאם הקיצוני על דמשק. גורמים דיפלומטיים שולפים את ניירות ההערכה שמסרבים להשתנות זה עשור או שניים, וחוזים למזרח התיכון עתיד פונדמנטליסטי.
הפחד הקמאי, השואתי, מדבר מגרוננו. מעצמה אזורית כמו ישראל, שיש לה יתרון כלכלי מוחץ על שכניה, חוסן חברתי, יכולת השפעה מדינית וצבא מפותח, לא יכולה לשבת בביתה אחוזת מורא ולחשוש ממפלצות שטרם נולדו. המרד בסוריה, במצרים, בתוניס, בלוב, בתימן, בבחריין אינו נגד ישראל. אלה המשטרים המקומיים שאת ראשם העם מבקש.
אסד רחוק מלוותר על כיסאו ונלחם בכל האמצעים שעומדים לרשותו. יש לו אמצעים רבים, בראשם אכזריות וציניות, שעשויים להעניק לו ניצחון במערכה הזו. הוא אינו נלחם כמו קדאפי במיליציה חמושה שערקה מצבאו ונתמכת בידי צבאות זרים, אלא באזרחים חסרי הגנה. אם ימשיך הצבא לציית להוראותיו ולא יסרב פקודה בהמוניו, דיכוי המרד אינו חלום רחוק.
למרות כל אלה, הנשיא הסורי עוד עשוי - במוקדם או במאוחר - ללכת בדרכם של חוסני מובארק וידידו זין עאבדין בן עלי. במקרה הזה, לא רק הדתיים ירצו לתפוס את השלטון. לחברה הסורית, שאינה בעלת מסורת דמוקרטית ופלורליזם, תיתכן טראומה לאומית.
אבל עוד לפני שאנחנו ממליכים את האסלאמיסטים עלינו לזכור, שהרחוב הערבי איננו זה שהיה כאן אך לפני עשור. האסלאם הפונדמנטליסטי קסם אז להמונים, אבל מאז הוא הצטרף לאוסף האידיאולוגיות הכושלות, שהביאו אסון ובושה על החברה המוסלמית. אותו אסלאם שאותו ייצגו אוסאמה בן-לאדן ואחרים לפניו, קסם להמונים כי הוא הציע להם שיתוף. הוא נתפס על-ידם כמנוף להשגת עוצמה לאומית שאינה מצויה בידם, כאמצעי לצמצום פער הנחשלות. אבל בכל מקום שבו דרכה רגלו של הג'יהאד, נותרה אדמה חרוכה. עיראק עדיין באסונה, הרשות הפלסטינית התפלגה, אפגניסטן נותרה מדממת, אלג'יר לא סיימה ללקק את פצעיה.
אין זה מקרה שהרחוב הערבי איבד את הפחד ויצא להפגין מול קני רוביהם של שליטיו. כל התקוות נמוגו. הנאצריזם, הסובייטיזם, עושר הנפט, ועכשיו גם האסלאם. עד היום היו האחים המוסלמים האופוזיציה החזקה והמאורגנת ביותר בעולם הערבי. מעתה יש להם אופוזיציה מבית - ההמונים עצמם.
בתהפוכות שעוברות על העולם הערבי, לאסלאמיסטים לא היה חלק מעשי, גם לא לקצינים ולא לאינטלקטואלים. אלה אירועי בסטיליה מהסוג החילוני .
הדתיים נתפסו בלתי מוכנים והביטו משתאים כיצד הרחוב מפיל שליטים וממליך אחרים. עמים שבעי דיקטטורה לא ירצו להחליף דיקטטורה בדיקטטורה. די להם בצביעותם של חכמי ההלכה, בצימאון הדם של קבוצות הג'יהאד, כמו שנמאס להם מעשרות שנים של משטר חשוך. עם המציאות הזו יצטרכו גם האסלאמיסטים להתמודד.
אלה ימים של מפץ גדול גם מבחינה רעיונית. כולם מחפשים את דרכם האידיאולוגית. המשטר הזמני במצרים, המשטר הזמני בתוניס, נשיא תימן שמתלבט אם לפרוש. גם אסד יצטרך לחפש שפה אחרת לדבר בה עם העם.
בתוך העולם החדש שמתהווה, האסלאם הפוליטי במשבר חריף: הזרם הרדיקלי שלו מזוהה עם אידיאולוגיית רצח ושנוא על הרחוב; הזרם המתון, שרוצה מדינת הלכה בדרכי שלום, קם בוקר אחד לעולם ללא היריב הישן, שאותו למד לתעב עשרות שנים. לכן, צריך להמציא שפה חדשה, רעיון חדש ומצע שלא היה. בתוכם פנימה שורר פיצול - האם להצטרף לעגלת הדמוקרטיה, או להישאר בימין ולהמשיך לחלום על מדינת אסלאמית.
בנקודת הזמן הזו - אפריל 2011 - הם עצמם, מנהיגיהם וחסידיהם, לא יודעים היכן יהיו מחר וכיצד לנסח זאת להמונים. לכן, ההערכה כי דרכם של האחים המוסלמים לשלטון סלולה, בין אם במצרים, בסוריה ובכל מקום אחר, נכונה כמו ההערכה ההפוכה, שלפניהם עוד שנים ארוכות בספסלי האופוזיציה.
* הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל ומחבר הספר "אלף לילה.קום"