בית משפט השלום בכפר-סבא חייב את הבעלים של מטבחי טופז, אורי שמעוני, לשלם 100 אלף שקל שהיתה חייבת חברת הבת, טופז מטבחים רעננה, שפעילותה הופסקה, לעיריית רעננה. בית המשפט קבע, ששמעוני רוקן את חברת הבת מנכסיה ומפעילותה העסקית והעבירם לחברת האם, כדי להתחמק מנושים.
במאי 2004 חויבה טופז רעננה בפסק דין לשלם לעיריה כ-100 אלף שקל בגין תשלומי מיסים וארנונה עבור חנות לשיווק מטבחים שהפעילה בעיר עד 2001. מאז ועד היום, פועלת במקום חנות לשיווק מטבחים של חברת האם, טופז ישראל.
מאחר שפעילות טופז רעננה הופסקה, לא הצליחה העיריה לגבות את החוב. באמצעות משרד עוה"ד הררי, טויסטר ושות', היא טענה שלא חל כל שינוי במתכונת הפעילות בנכס, מהתקופה בה פעלה בו חנות "טופז רעננה" לתקופה בה פועלת בו חנות "טופז ישראל". לכן, דרשה העיריה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את החברה ואת שמעוני בחוב.
טופז מטבחים ושמעוני טענו, מנגד, כי טופז ישראל אמנם רכשה ממנכ"ל טופז רעננה, דוד פלח, את מניותיו בחברת הבת, כשהיא מתחייבת לשלם את כל חובותיה. ואולם, לטענתם, הרקע לכריתת ההסכם היה שפלח גנב כספים מטופז רעננה, זייף צ'קים של לקוחותיה ושלשל אותם לחשבונו, ולכן ההסכם נחתם בתנאים של "סחיטה".
שמעוני אף העיד: "היינו נתונים לסחיטה. היתה סכנה ש(פלח) יפגע בשמנו בתחום המטבחים. נושא של שם ואמינות זה דבר מאוד חשוב. הסכנה היתה גדולה שתהיה הידרדרות לטופז ישראל". ואולם, שמעוני הודה שלא הגיש תלונה במשטרה נגד פלח, שאף קיבל 80 אלף שקל תמורת מניותיו.
השופטת ניצה מימון-שעשוע עמדה על שורה של ראיות, מהן עולה שטופז ישראל פרעה את חובותיה של טופז רעננה בתחום העסקי - לקוחות, ספקים, משכיר הנכס, רשויות המס וכו', חובות ש"פירעונם היה חיוני להמשך הפעילות העסקית של אשכול החברות, אך רוקנו את טופז רעננה מכל זכות או נכס מהם יכלו להיפרע הנושים שלגביהם לא היה לנתבעים אינטרס מסחרי, דוגמת העיריה".
מצד שני, הם "לא נקטו כל הליך מסודר של פירוק או מחיקת החברה, כך שהיא נותרה רשומה ברשם החברות כחברה פעילה. לא היתה - ולא תוכננה - הזרמת כספים לטופז רעננה כדי לייצב את מצבה הפיננסי ולאפשר את המשך קיומה כעסק חי. הנתבעים בחרו לערפל את ההבחנה בין אישיותה המשפטית ופעילותה של טופז רעננה לאלו של טופז ישראל, כלפי כולי עלמא".
מימון-שעשוע בחנה את העילות להרמת מסך שבסעיף 6 לחוק החברות, לפי נוסחו אחרי שתוקן השנה, וזאת למרות פסיקת בתי משפט השלום, שסברה שמאחר שהתיקון בחוק הינו מהותי, הוא אינו חל רטרואקטיבית.
גם במשטר המצומצם של עילות הרמת המסך, שנוצר אחרי התיקון לחוק, קבעה, הוכח שחברת האם ושמעוני עשו שימוש בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת כדי לקפח את נושי חברת הבת. "ריקון טופז רעננה מנכסיה ופעילותה והעברתם לטופז ישראל, נעשו באופן מלאכותי, ולמטרה אחת ויחידה של התחמקות מנושים שאין לחברות טופז אינטרס עסקי כלפיהם, דוגמת העיריה".
בנוסף, קיימת "זהות המלאה בין בעלי המניות של שתי החברות, חברות אם ובת, אשר בשרשור שייכות במלואן לשמעוני ולאשתו; הזהות המוחלטת בפעילותן העסקית ובהנהלתן; הכניסה המלאה של טופז ישראל לנעליה של טופז רעננה", אי-החלפת השלט בחנות, אי-יידוע הציבור על שינוי הזהות המשפטית, "מהווים צבר שיקולים כבדי משקל לקבוע כי 'בנסיבות העניין צודק ונכון' להרים את מסך ההתאגדות".
בבוחנה האם יש מקום להטיל אחריות אישית על שמעוני, קבעה שהדבר ייבחן לפי פקודת הנזיקין ולא לפי חוק החברות. היא קבעה, ששמעוני לא ביצע אמנם תרמית כלפי העיריה, אולם הוא התרשל כלפיה, משום ש"מדובר בהתנהגות מתוכננת, שנעשתה מתוך בחירה, תוך מודעות גמורה לכך שקופת העיריה תיפגע עקב ריקון החברה מנכסיה והפסקת פעילותה".
מימון-שעשוע חייבה את טופז ישראל ושמעוני לשלם, יחד ולחוד, את החוב בסך 100 אלף שקל בתוספת 20 אלף שקל הוצאות. היא דחתה את בקשת טופז ישראל להצהיר, כי המיטלטלין והנכסים שהוברחו אליה הם בבעלותה (ת.א. 4959/04).