40 אלף עסקים נסגרים מדי שנה, מרביתם קטנים ובינוניים. פרוייקט מיוחד של "גלובס", מכון הסקרים טלסקר, הרשות לעסקים קטנים ובינוניים ודן אנד ברדסטריט, משרטט תמונת מצב עדכנית של העסקים בשלב הדימום, רגע לפני הסגירה: מה גורם להידרדרות? כמה טרודים במלחמת הישרדות? ואילו פעולות ננקטות לרוב להיחלצות מהבוץ?
החדשות הרעות הן ש-40.1% מהעסקים הקטנים והבינוניים עסוקים כיום בהישרדות, ו-23% נמצאים ברמת סיכון גבוהה מאוד, קרי בסכנת סגירה בטווח הקצר. בנוסף, 28.5% מהעסקים נקלעו לסכנת סגירה, מהם 14.1% נקלעו פעם אחת מיום הקמתם, 9.8% פעמיים-שלוש, 2.2% ארבע-חמש פעמים ו-1.1% נקלעו לסכנת סגירה שש עד עשר פעמים (הבדיקה מבוססת על מדגם בקרב 400 עסקים קטנים ובינוניים ברחבי הארץ).
החדשות הטובות הן ששיעור דומה של עסקים, 42.8%, מדווח על שיפור בפעילות העסקית בהשוואה לשנה קודמת. כמו כן, 69.5% מדווחים כי מעולם לא נקלעו לסכנת סגירה. ברשות לעסקים קטנים ובינוניים מסבירים שהמצב רחוק מלהיות אופטימלי, אך עם זאת מתחילים לראות את האור בקצה המנהרה.
הגורמים המסבירים את כישלונם של עסקים רבים, מגוונים: החל מלקוחות שלא משלמים עבור בניהול כושל של בעל העסק וכלה בבעיות בריאותיות. תמיר (שם בדוי) נמנה על אלה שכשלו בניהול. בשנת 2000 הקים סטארט אפ ביחד עם שני שותפים. השלושה פיתחו תוכנה לברוקרים וגייסו בית השקעות גדול כלקוח פוטנציאלי. תמיר, בדומה לבעלי עסקים קטנים אחרים אליהם פנינו, ביקש שלא להיחשף: "זה לא נעים להודות בכישלון בפרהסיה", הוא מודה.
העסק התקדם יפה עד לנקודה שבה החליטו לגדול. "פחדנו להישען על לקוח אחד. זו חשיבה נכונה אבל טעינו בתרגום שלה לשפת המעשה. לא הייתה לנו תוכנית עבודה מסודרת לגדילה. לא היינו ממוקדים ובזבזנו משאבים רבים. התוצאה: ירידה ברמת השירות שנתנו ללקוח העוגן".
המצב המתוח יצר חילוקי דעות קשים בין השותפים. "שאלנו את עצמנו האם זה עניין של זמן? או שאנחנו באמת טועים? אחד חשב שבסטארט אפ זה אף פעם לא קל ושלא צריך להישבר. השני היה חסר דעה, ואני חשבתי שיש לנו בעיית ניהול קשה ושצריך לחפש מנכ"ל שיצעיד את החברה. שום דבר לא זז. אחרי שנתיים פרשתי, ושנה אחר כך העסק נסגר".
" מה הלקח שלך?
"עסק קטן של כמה שותפים חייב אסטרטגיה ברורה, שכל השותפים עומדים מאחוריה מהיום הראשון. וגם, חלוקת תפקידים ברורה והיררכית והתמקדות בפלח שוק מתאים".
"לא ישן בלילות"
כפיר פנחס, הבעלים של "צמיגי בני פנחס" בבאר שבע, נמצא על סף קריסה. העסק, שאביו הקים ב-1973 ומעסיק כיום 7 עובדים, נקלע בשנים האחרונות לקשיים בגלל לקוחות שלא משלמים. על פי המדגם 5.3% מהעסקים הקטנים והבינוניים נקלעו לסכנת סגירה בגלל לקוחות שלא שילמו.
פנחס: "לקוחות אומרים לי ‘אין לי כסף'. אחת הטעויות הגדולות שלי שלא הקפדתי מההתחלה על גבייה אגרסיבית. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שזה מה שצריך לעשות. היום, כחלק מתהליך השיקום של העסק, הפקידה שלי, הדבר הראשון שהיא אומרת כשהיא מגיעה בבוקר לעבודה זה בוקר טוב לקלסר חייבים".
לדברי פנחס, 29, כשלקוחות לא משלמים לך אתה לא יכול לשלם לספקים. "חייבים לי מיליון שקל ואני חייב 900 אלף שקל. אני עובד קשה מאוד כדי לגבות ולפרוע את החובות. במט"י ב"ש יעצו לי לסגור את העסק אבל אני מתעקש להמשיך הלאה. הסיבה פשוטה: אם אצטרך לעבוד כשכיר במקום אחר, ייקח לי כפול זמן להחזיר חובות".
" מה אתה עושה כדי לצאת מהבוץ?
"פיטרתי 4 עובדים; קיצצתי בשכר ובהוצאות המחייה שלי; פתחתי חשבון בבנק נוסף כי בבנק שלי לא נותנים לי אשראי; פניתי לקבלת ייעוץ עסקי ממט"י; מתמיד בגביית חובות; צמצמתי את מספר הלקוחות המוסדיים הנחשבים לבעייתיים ביותר והרחבתי את מאגר הלקוחות הפרטיים מהם קל יותר לגבות כסף. אני נמצא בתהליך שיקום ארוך וקשה, בינתיים אני לא ישן בלילות".
"ליפול מהר ולחכות למכה של הרצפה"
"מובמנט", עסק למתן שירותי ספורט במקומות עבודה, שגשג בימי ההייטק העליזים: המחזור החודשי גדל בעקביות, מצבת כוח האדם עלתה אף היא והתחושה של הבעלים הייתה "עשינו את זה בגדול". אלא שאז, בועת ההייטק התפוצצה וניפצה את האידיליה לרסיסים. לקוחות, כולם מההייטק, החלו לנטוש בזה אחר זה ו"מובמנט" שאיבדה הכנסות החלה בתהליך גסיסה.
אריק לנדאו, מבעלי החברה: "קיבלנו מכה קשה ביותר. נתפסנו לא מוכנים. היינו בהלם. לקוחות עזבו ואחרים פשטו רגל. הפסדנו מאות אלפי שקלים. זה היה כמו ליפול מהר גבוה ולחכות למכה של הרצפה".
בדומה לתוצאות המדגם, 17.3%, גם לנדאו ושותפו באותם ימים, נתן צ'פניק, פיטרו עובדים כצעד להצלת העסק. "מובמנט", שהוקמה
ב-1997 והעסיקה בימיה הטובים 65 עובדים, התקשתה לשרוד. השניים הבינו שאם לא ימהרו לנקוט בצעדים נוספים, העסק ייסגר. "לקח לנו הרבה זמן להבין שאנחנו חייבים לשנות את תמהיל הלקוחות. כשהבנו שאין ברירה, שינינו". (כיום החברה נמצאת בבעלותם של לנדאו, תום הנדל ותומר ניצן שהצטרפו כשהחברה הייתה בשפל).
" איפה טעיתם?
לנדאו: "טעינו בכך שלא הבנו מיד את חומרת המצב והתאמנו עצמנו לסביבת שוק משתנה. היינו מאוד מבולבלים כי מצד אחד הטרנד
הבריאותי במקומות עבודה צבר תאוצה, ומנגד שיעור הצרכנים בנישה הזו הלך וקטן".
" איך ניהלתם את המשבר?
"שילמנו לעובדים ולספקים את כל מה שמגיע להם עד האגורה האחרונה. שמרנו על השם שלנו. לשמירה על המוניטין, יש השלכות חיוביות עד היום".
" באיזה פעולות נקטתם כדי לצאת מהמשבר?
"שכרנו את שירותיו של קובי מיכלין, יועץ עסקי, וביחד התחלנו בפעולות החייאה".
מיכלין: "עסקים נסגרים משלוש סיבות: תקשורת לקויה עם הבנק ומסגרת אשראי מוגבלת; סחרור של זמן - בעל עסק קטן הוא העסק וכשהוא מתחיל לבזבז זמן על בנקים ובעיות אחרות אין לו זמן לעסק עצמו; ניתוח תקציבי - לא באמת יודעים כמה מפסידים וכמה מרוויחים. ‘מובמנט' סבלה מבעיה של מימון בנקאי, ניהול פיננסי לא נכון ועודף עובדים. היום זו חברה נפלאה".
" איפה אתם היום?
לנדאו: "העסק מעסיק 115 עובדים, מגלגל 6.5 מיליון שקל בשנה ומרוויח יפה. ההמלצה לבעלי עסקים בקשיים לא להתייאש ולא להפסיק להאמין במוצר. אנחנו האמנו".
אטימות בירוקרטית או עבירה?
בית הקפה "עטרה" בירושלים נסגר לפני שבועיים, אחרי 70 שנות פעילות. עבור הירושלמים, סגירת בית הקפה הוותיק שקולה בעוצמתה לסגירה של הכנסת. "סבי שהקים את בית הקפה ב-1938, לא היה מקבל את זה", אומר אורי גרינשפן, הנכד בן ה-62.
עיריית ירושלים הוציאה צו סגירה נגד "עטרה", המעסיק 15 עובדים, בשל עבירת בנייה (סגירת חורף של המרפסת). לטענת גרינשפן, הסיבה האמיתית לסגירה היא אטימות בירוקרטית של העירייה ולא חריגה כזו או אחרת שביצע. "ב-98' עבר בית הקפה ממרכז העיר לשכונת רחביה וקיבל רישיון עסק, כולל מרפסת סגורה. חמש שנים עבדנו בשקט, ואחרי חמש שנים העירייה פתאום החליטה שזה לא חוקי. 4 שנים נלחמתי בקירות אטומים. דיברתי עם מנכ"ל העירייה, סגני ראש העיר ומהנדסי העיר. אף אחד לא הצליח למצוא פתרון לבעיה. אחרי שהסכסוך בינינו הגיע לבית המשפט, ואחרי שננזפתי על ידי השופט, הרמתי ידיים. החלטתי שזה לא שווה את הבריאות שלי".
" לא טעית בהתנהלות שלך מול העירייה?
גרינשפן: "חד וחלק, לא. העירייה היא זו ששינתה את דעתה. בהתחלה נתנה רישיון עסק ואחר כך ביטלה אותו. העסק נסגר בגלל בירוקרטיה ולא בגלל טעות שלי".
מעיריית ירושלים נמסר כי היא מעריכה את בית הקפה ומוקירה את תרומתו הרבה להווי הירושלמי. "עם זאת, העירייה מחויבת לשמירה על החוק ועל התקנות שנועדו לשמור על בריאות הציבור. סגירת החורף מהווה עבירת בנייה הפוגעת גם בנכסים פרטיים שכנים. בנוסף, בית הקפה חורג מתנאי רישיון העסק בכך שהוא מוכר מוצרי מזון שאינם נכללים ברישיון ומחייבים ביצוע שינויים במטבח".
לא נעים לראות גן סגור
מזלה של שוש לוי מבאר שבע לא שפר עליה. בספטמבר 2005, זמן קצר אחרי שפרשה לפנסיה מוקדמת מעיריית באר שבע, פתחה גן ילדים קטן בהשקעה של כ-80 אלף שקל. "הגן של מיכאלה" (ע"ש בתה) התחיל עם 8 ילדים והגיע בשיא ל-13 ילדים ול-2 עובדים. "ההתחלה הייתה קשה. לא הרווחתי מי יודע מה, אבל העסק התקדם יפה, והעתיד נראה מזהיר", היא אומרת.
אלא שאז, בשנה השנייה לפעילות, לוי חלתה בסרטן השד. מצבה הבריאותי הידרדר וכך גם העסק. על פי המדגם, 1.7% מהעסקים הקטנים והבינוניים נקלעו לסכנת סגירה בשל בעיות בריאותיות של הבעלים. לוי: "הרופאים יעצו לי לא לעבוד עם ילדים משום שהמערכת החיסונית שלי נחלשה וכל הידבקות במחלת ילדים עלולה לסכן אותי. הורים ששמעו שחליתי, החלו להעביר את ילדיהם לגנים אחרים, ולא עזר שהבאתי גננת מחליפה. בסוף נשארתי עם 4 ילדים, מה שלא הצדיק החזקת גן".
לוי, אם חד הורית, סגרה את העסק. מאז היא מתקשה להשתלב במקום עבודה כשכירה, וחובותיה (לבנק, לעירייה ועוד) טפחו לעשרות אלפי שקלים. לוי הגיעה לפת לחם. "כל חיי עבדתי והתפרנסתי בכבוד. שום דבר לא הכין אותי לעוני בו אני נמצאת היום (פורצת בבכי)".
" איזה לקח אפשר ללמוד מהסיפור שלך?
"הטעות שלי הייתה שהשקעתי את כל מרצי וחסכונותיי בעסק, ולא חשבתי לשמור אגורה ליום שחור".