בית משפט השלום בת"א פסק לראשונה פיצוי מקסימלי של 100 אלף שקל (בלא הוכחת נזק) לפי חוק עוולות מסחריות, בגין עוולה של גניבת עין. השופטת אביגיל כהן הסבירה, שרק באופן חריג ייפסק פיצוי סטטוטורי מלא, אולם כאן הצטרפו לגניבת העין עילות תביעה נוספות שהפיצוי בגינן נפסק לפי אומדן.
השופטת קיבלה חלקית את תביעתם של שלמה שלומוביץ ושמואל שטרן, העוסקים בייצור ומסחר נרות שמן בשם "פתילאור", וכן מנורות שמן וחנוכיות לחג החנוכה, נגד אלי אריבי. באמצעות עוה"ד יעקב קלדרון ויונתן דרורי הם טענו, שאריבי חיקה שלושה ממוצריהם - נרות שמן, חנוכיה ומארז לפתילות - והטעה את ציבור הקונים.
עילות התביעה היו הפרת מדגם, גזל, הסגת גבול בקניין רוחני, הטעייה מכוח חוק הגנת הצרכן וחוק עוולות מסחריות, רשלנות, גניבת עין, עשיית עושר והפרת חובה חקוקה. התובעים טענו שנגרמו להם נזקים רבים, בין היתר בגין אובדן רווחים ולקוחות פוטנציאלים, החזרי הוצאות, אובדן זמן, והעמידו את תביעתם על 200 אלף שקל.
אריבי טען, באמצעות עוה"ד יצחק אוסדיטשר ואמיר לירן, שמטרת התביעה היא להטיל עליו אימה ולסלק את המתחרים של התובעים בשוק הנרות למאור, וכי הם אינם היחידים שיש להם מוניטין בתחום.
השופט כהן קיבלה את התביעה רק ביחס לנרות השמן, בו הוכיחו התובעים את עוולת גניבת העין: "נרשם מדגם לגביה, קיים מוניטין לגביה, והיה קיים חשש סביר להטעיית הציבור שמא יתבלבל בין המוצר של התובעים ובין המוצר של הנתבע", קבע.
חוק עוולות מסחריות מקנה לבית המשפט שיקול דעת בפסיקת פיצוי בלא הוכחת נזק, ובתי המשפט נהגו לפסוק פיצויים שבין 20 ל-50 אלף שקל עבור כל הפרה. "במקרה דנן", קבעה כהן, "מתקיימות מספר עוולות וביניהן גניבת עין וכן ניתן להחיל את חוק עשיית עושר ולא במשפט. לו עילת התביעה שבפניי היתה מבוססת רק על עילה" של גניבת עין לפי חוק עוולות מסחריות, "כי אז לא הייתי פוסקת את מלוא הסכום בגין ההפרה".
השופטת לקחה בחשבון שהנתבע הפר רק במשך שנה את זכויות התובעים וכן שהם לא הוכיחו נזק ישיר כלשהו. "פסיקת מלוא הסכום על-פי חוק עוולות מסחריות, בסך 100 אלף שקל, הוא פיצוי הולם בנסיבות העניין, גם בגין עילת התביעה של גניבת העין וגם בגין עילות התביעה האחרות שיש לפסוק בדרך אומדן".
אריבי חויב בהוצאות מינימליות בסך 8,000 שקל, בשל הוספתו כנתבע (במקום עוסק מורשה) רק בשלב מאוחר של התביעה משום שחלק מהתביעה נדחה. (ת.א. 16109/06).