המדינה זה אני" - סיסמה זו, אותה טבע לואי ה-14 לפני כ-400 שנה, מהווה סמל לשלטון אבסולוטי בו מזוהה המלך עם המדינה ולהיפך. נראה כי בעידן המודרני ובמשטרים דמוקרטיים ניתן לאמץ סיסמה זו על מנת לעודד הזדהות של כל אחד מהאזרחים עם המדינה, והשוואת זכויותיהם וחובותיהם עם אלה של המדינה. אם "המדינה זה אני", מצופה מהאזרח שיתייחס אליה כאילו היא "ביתו". אך במידה לא פחותה, יש מקום לצפות ליחס דומה של המדינה כלפי עצמה. האמנם?
מכח פקודה מנדטורית ישנה (1938) נהנתה המדינה עד שנת 1995 ממעמד מיוחד "מורם מעם": היא ומוסדותיה היו פטורים מתשלום ארנונה לרשויות המקומיות. חובת תשלום המס, המהווה את מקור ההכנסה העיקרי של הרשויות המקומיות, פסחה עליה. יש רשויות שגבו מהמדינה "אגרת פינוי אשפה", בשיעור של שליש בלבד מהארנונה, אך גם זה היה בבחינת נוהג בלבד, שחוקיותו מוטלת בספק.
ב-1995 נפל דבר: המחוקק הגיע למסקנה שאין עוד מקום להפליה מיטיבה זו והגיע הזמן להשוות, ולו באופן חלקי, בין המדינה לבין האזרח. על כן נקבע בחוק, כי המדינה תחויב בארנונה ככל האדם - לפי שטחי הנכסים בהם היא מחזיקה ועל פי הסיווג המתאים לנכס. על מנת להקל עליה, נקבע שהמדינה תחויב באופן הדרגתי וחלקי (מ-25% ב-1995 עד 55% מ-1997 ואילך ביחס לרוב המוסדות). כדי למנוע מצב בו תהפוכנה הרשויות את המדינה ל"פרה חולבת", נאסר עליהן לקבוע למוסדות המדינה "סיווג נפרד".
אך נראה כי כוונות לחוד ומעשים לחוד. עיריית הרצליה הטילה על תחנת המשטרה שבעיר חיובי ארנונה לפי שטח התחנה ולפי הסיווג "משרד", ככל נכס אחר בעיר. משטרת ישראל - גם היא חלק מרשות מרשויות המדינה, ביקשה להתחמק מעולה של הארנונה. באמצעות פרשנות יצירתית לחוקים השונים, ביקשה היא לסכל את כוונת המחוקק ולמנוע השוואת חובותיה לאלה של שאר האזרחים. גם לאחר שטענותיה נדחו על-ידי מנהל הארנונה, כמו גם על-ידי ועדת הערר - היא בשלה. משטרת ישראל נמנעה מלשלם את תשלומי הארנונה שהוטלו עליה, אלא כדי השיעור שהיא קבעה כי הם ראויים, והשווים לאגרת האשפה ששילמה עד אז.
בסופו של דבר נדחו טענות המשטרה בבית המשפט המחוזי (ע"א (ת"א) 1284/05 עיריית הרצליה נ' משטרת ישראל, מפי השופטים א' קובו, מ' רובינשטיין וי' שנלר), והיא חויבה על-פי הסיווג החדש של "משרד", ככל האדם (אך בשיעורים מופחתים).
ומוסר ההשכל מהו? המדינה הפכה אכן להיות כאחת האדם - משטרת ישראל תאלץ לשלם ארנונה כמו כל אזרח. ניסיונותיה להתחמק מהוראות החוק, אותו חוקקה זרוע אחרת של אותה מדינה, סוכלו בעזרתה של הזרוע השופטת. חבל, כך נראה לי, כי בדרך בחרה המדינה להשוות גם את נורמות ההתנהגות שלה לאלה של "האזרח הפשוט", אשר אינו מהסס לעיתים קרובות להעלות כל טענה אפשרית על מנת להתחמק מתשלומים המוטלים עליו. כמו האזרח, כך גם בחרה המדינה להתעלם מהעובדה שהצלחתה להימנע מתשלומים שמטילים עליה הרשויות על פי הוראות מפורשות של החוק, תזיק בסופו של יום למדינה ולרשות שהיא חלק ממנה, וכך היא שוכחת כי בסופו של דבר "המדינה זה אני".
הכותבת היא שותפה במשרד עו"ד הררי-טוסטר,מומחה בדיני רשויות מקומיות ומיסוי מוניצפלי.