" התקדמות בפירמידה האקדמית היא לא בחירה מתגמלת במיוחד. מי שיגיעו לקצה, הם בדרך-כלל אנשי אקדמיה בגילאים 50-55 פלוס, שהשקיעו עשרות שנים במחקר ובהוראה באוניברסיטה. לתפקיד סגל בכיר מתקבלים בממוצע בגיל 38 (אחרי צבא, ותארים ראשון, שני, שלישי ופוסט-דוקטורט). הגיל המינימלי לסיים פוסט-דוקטורט ולהיכנס לתפקיד סגל בכיר (מרצה), בלי עיכובים ואם יש תקנים פנויים, הוא 32. מרצה חייב להגיע תוך שבע שנים לתפקיד 'מרצה בכיר' ולקבל קביעות כדי שלא יפוטר. לקבל דרגה של 'פרופסור-חבר' ייקח בערך 7-10 שנים נוספות, ועוד 7-10 שנים יחלפו עד לקבלת דרגת 'פרופסור מהמניין'. כלומר, מערכת הקידום היא איטית, ומלווה בהליכי אישור קפדניים, הכרוכים בקבלת המלצות מבכירי המומחים בעולם.
כל זה היה בסדר, אלמלא נושא השכר. במשרות הסגל הזוטר, השכר הקבוע מגרד בקושי את השכר הממוצע במשק. טווח המשרות המקובל בדרגות הזוטרות הוא בין 30 ל-50 אחוזי משרה (משרה מלאה דורשת שעות הוראה לא ריאליות), כך שבמקרה הטוב, חבר סגל זוטר ישתכר כמעט 4,000 שקל. כלומר, לא רק שמדובר בתקופה שלא צוברים בה הון, אלא להיפך: חיים מחסכונות, על-חשבון המשפחה ובעיקר ממלגות.
ההשקעה בלימודים אמורה לשאת פרי רק בכניסה לתפקיד הסגל האקדמי הבכיר. אבל גם אז - אם נשווה את העילית של האקדמיה, לבכירים דוגמת מנכ"לים של מפעלים או למנהלים בכירים - רמות השכר אינן קרובות להיות דומות לאלה של בכירים במשק. רמות השכר גבוהות במיוחד רק בתפקידים הבכירים: רקטור, נשיא האוניברסיטה, דיקן וכדומה, וגם אז, רק לתקופת הקדנציה.
הסיבה העיקרית לאפשרויות הקידום המוגבלות היא פשוטה - אין הרבה דרגות. בניגוד לפרופסיות אחרות, דרגות הקידום באקדמיה הן ארבע בלבד, כשטווח ההשתכרות מושפע מוותק (באחוזים בודדים). מתחילים כ'מרצה' ומסיימים כ'פרופסור'-חבר או 'פרופסור מן המניין'. הפחות טובים יסיימו כ'מרצה בכיר'. בניגוד למשק הציבורי, שם אין חסימה בוותק, והוא נגרר מדרגה לדרגה, באקדמיה כל הוותק נמחק, ומתחיל בכל דרגה חדשה מחדש. לכן, זה מאוד מקובל מבחינת מרצים באוניברסיטאות הציבוריות, "להשלים הכנסה" במכללות, באוניברסיטאות אחרות, בכתיבת תוכניות לימוד לאוניברסיטה הפתוחה, במתן ייעוץ ועוד.
במכללות הציבוריות טבלאות השכר דומות, אך הן ללא תוספות שניתנות לאנשי האוניברסיטה על מצוינות אקדמית ועל מחקר. ובכל זאת, לכוכבים יש אפשרות להתקדם בעבודה במכללות. המרצים הבולטים נחטפים בקלות על-ידי מכללות פרטיות, שמשלמות ביד רחבה על בסיס חוזה אישי, או על-ידי אוניברסיטאות מחו"ל. בתנאים הקשים האלה, אומר צבי הכהן, יו"ר ארגון הסגל הבכיר, לא פלא שיש בריחת מוחות.
הכוכבים נחטפים
לגבי הנהוג במכללות הפרטיות, השמיים הם הגבול. ברמות הזוטרות יותר, רמות השכר תואמות לעתים את טבלאות המועצה להשכלה גבוהה. במכללה למנהל - המסלול האקדמי, לדוגמה, כשני שלישים מן המרצים השתכרו בעבר על-פי טבלאות המועצה להשכלה גבוהה. ההשקעה של מכללות פרטיות היא ב"מרצים כוכבים", שנותנים את ההילה למכללה. ישנם מרצים שיעידו כי עברו מהמערכת הציבורית למכללות לאחר ששכרם הוקפץ לכ-35 אלף שקל ואף יותר. במכללה למינהל מסרו כי שכר מרצה כוכב לא יעבור את ה-700 אלף שקל בשנה, ובעבר חשף "גלובס" כי עלות שכרו של ירון זליכה בקריה האקדמית קרית אונו הייתה, טרם מינויו לחשב הכללי באוצר, 1.17 מיליון שקל בשנה, שהם כ-700 אלף שקל ברוטו, כלומר כ| 58 אלף שקל בחודש.
המרכז הבינתחומי הרצליה, על אף שאינו מוכן להתייחס לנושא שכר המרצים בו, הוא אחד השחקנים הבולטים בשוק הזה. בין הכוכבים שירצו שם בשנת הלימודים הקרובה אפשר למצוא את נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק, ואת פרקליט העל אלן דרשוביץ', המלמד באוניברסיטת הרווארד. ועדת שוחט, אגב, המליצה להשקיע במרצים מובילים 200 אלף דולר בשנה, במטרה להשאיר אותם בארץ.
מה שבכל זאת מאזן את המערכת, הוא היוקרה של אוניברסיטאות מובילות. לפחות בדרגות הזוטרות יותר, האקדמאים הטובים יותר, יעדיפו אותן בשל השכר הדומה יחסית בשלב זה, ובשל הרצון לבנות קריירה אקדמית רצינית ומוערכת. "
