בירוקרטיה, במובן השלילי, מהווה שם נרדף לתהליכי העבודה ברשויות. דוגמה טובה לכך ניתן למצוא בהליכים לקבלת אישור בטאבו.
כשאזרח ישראלי מוכר את דירת מגוריו, הוא יגיע בסופו של דבר לרשות המקומית (כמו כל "כאב שיניים", סידורים אלה נדחקים לסוף), על מנת לקבל אישור רשם המקרקעין, שיאפשר העברת הדירה לרוכשים. על פי פקודת העיריות (ס' 324), האישור יינתן רק אם כל החובות בגין הדירה סולקו או שאין כלל חובות. בשלב זה אם כן, מתחילה הרשות לבדוק את מצב החובות.
לכאורה- וכך מצפה האזרח הקטן- זהו הליך פשוט וקצר. בעידן המחשב, אמורות כמה לחיצות מקלדת לגלות את מצבת החובות וההליך אמור להסתיים מיידית. אך מאחר שהעברת הזכויות מהווה הזדמנות יעילה לגבות כל החובות מהנכס, כולל אלה שאין האזרח מודע להם, מנצלות רשויות מקומיות רבות את ההזדמנות לגלות נתונים שאולי נעלמו מהעין. מודד יישלח לדירה וזו תימדד מחדש, וככל שהשטח שיימצא גדול יותר מהידוע והרשום בספריה, תוציא הרשות חשבונות מעודכנים בארנונה, היטלי פיתוח למיניהם (סלילה, ביוב, תיעול, מים) ואולי אף היטל השבחה. בהיעדר מחלוקת בין הצדדים, ישולם ההפרש והאישור המיוחל יומצא במהרה. עד כאן - ביורוקרטיה "נסבלת".
אך מה קורה אם לאזרח יש השגות על החיוב? למי, מתי וכיצד עליו לפנות? התשובה לשאלה הפשוטה אינה קלה ואף לא חד משמעית.
אם הוא נדרשת לשלם ארנונה - עליו לפנות למנהל הארנונה (תוך 90 יום), או לבית המשפט המחוזי - בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (תוך 45 ימים), תלוי במהות המחלוקת מול הרשות. כעיקרון, שאלות "פשוטות" של שטח, שימוש, מיקום, יוכרעו בלעדית על ידי מנהל הארנונה (שעל החלטתו ניתן לערור לוועדת הערר העירונית). מחלוקות אחרות, כגון חיוב רטרואקטיבי או טענות נגד חוקיות צו הארנונה וכיו"ב, נתונים להחלטת בית המשפט. ואם השאלות הן מעורבות? אין תשובה ברורה.
אם הוטלו על הגב' ישראלי חיובים של היטל ביוב, עליו לפנות מיידית (תוך 30 יום) לועדת הערר שליד בימ"ש השלום הסמוך. אם הוטלו חיובים של היטל סלילה או תיעול - הסמכות לדון במחלוקות אלה נתונה לבימ"ש. בענייני מים, לעומת זאת, טרם הכריע בימ"ש האם הסמכות לדון בכך נתונה לשר הפנים או לבימ"ש.
התבלבלתם? זה עוד לא הסוף. מחלוקות בקשר לחיובים בהיטל השבחה, גם הן נחלקות לשניים. מחלוקת שמאית - נדונה על ידי שמאים, בעוד מחלוקת משפטית אמורה להיות מוכרעת על ידי בימ"ש השלום.
מבוך סבוך ומבולבל זה גורם כמובן למבוכה, תסכול וכעס, המופנים, באופן טבעי, כלפי הרשות המקומית, שממילא חשודה מראש במחלת הביורוקרטיה. אך האשמת הרשות (ובוודאי הפקיד), כמוה כהאשמת ש.ג במחדלי הפיקוד. השינוי חייב להתחולל מגבוה. המחוקק הוא האחראי למצב הקיים, ולו הכלים והאחריות לשנות החוקים על מנת לפשט הליכים, למנות גורם מקצועי אחד שידון בהשגות התושב על שלל חיוביו. קריאה לעשות שינוי במצב השורר הופנתה אליו, לא אחת ואף לא פעמיים, על ידי בית המשפט העליון במספר פסקי דין. יתכן שקריאות המצוקה של האזרחים תועלנה יותר.
הכותבת היא שותפה במשרד הררי טויסטר ושות', מומחה בדיני רשויות המקומיות