פער חברתי בתחום הדיור לא ייפתר באמצעות מתן מענקים לאוכלוסיות נזקקות, אלא כפי שמקובל בעולם - בחקיקת חוק לדיור בר השגה.
בישראל, אחד המרכיבים המשפיעים ביותר על עיצוב חיי המשפחה והחינוך הוא תחום המגורים. מגורים של משפחה בשכונת עוני או יוקרה יכולים לקבוע את גורלה בקשת רחבה של מאפיינים חברתיים, כלכליים וחינוכיים. הנחת היסוד היא, שלמשפחה ברמת הכנסות בינונית ומטה יש סיכוי להעניק לילדיה עתיד ורוד כשהיא מגדלת אותם בשכונות מעורבת, ולא בשכונות עוני.
העולם המערבי מנסה להתמודד עם סוגיות אלו בדרכים חדשניות, ובעיקר באמצעות חקיקה לדיור מעורב או דיור בר השגה. גם כלכלת ארה"ב - חלוצת השוק החופשי - יוצרת שוק לזוגות צעירים ומשפחות חלשות, ומאפשרת להם לרכוש דירות עם תמריצים. הרשות, שנקראת HUD, היא בעצם הרשות לדיור ופיתוח עירוני, עושה הכל כדי להעלות את מספר הבעלויות על דירות, לתמוך בפיתוח קהילתי ולהגביר את הנגישות לדיור בר השגה חף מאפליה. זוהי יוזמה פדראלית, מדינתית ועירונית.
בארה"ב מודעים לתופעת התרוקנות מרכזי הערים מאוכלוסיות מגוונות כגון מורים, אחיות, פקידים ונותני שירותים, והדיור המעורב ובר השגה מנסה לייצר פתרונות. הגישה הישראלית, שמתעלמת לחלוטין ממחירי הדיור בתל אביב ובירושלים, מבריחה צעירים ובעלי אמצעים מוגבלים, וגישה זו שוכחת שאחד המנועים לתחזוקת העיר אלו אוכלוסיות הביניים והזוגות הצעירים.
חובה על הרשויות בישראל להתערב באיזון המשתכנים בעיר. חלקים גדולים מפרויקטי הבינוי המקודמים בירושלים ובת"א הם על אדמה ציבורית, בבעלות העירייה או בניהול מינהל מקרקעי ישראל. בקרקעות אלה, למשל, חייבות הרשויות והמדינה לוותר על חלק מהכנסותיהן למען עתידה החברתי של העיר.
לא רק בארה"ב מנסים להתמודד עם בעיות אלו. בלונדון, וונקובר ואמסטרדם - מוקצים 25%-50% מן הדירות לדיור בהישג יד. מדיניות זו מנסה לתקן את ההפרדה והקיטוב בין שכונות עוני ושכונות יוקרה.
בישראל היקף גבוה של דירות בבעלות, ומגיע ללמעלה מ-70%. מאידך, קצב גידול האוכלוסיה הוא גבוה יחסית לעולם. לכן, השיח הציבורי על שוק הבנייה צריך להתמקד בדיור בר השגה, ולא במענקים. עידוד נקודתי של הממשלה לרכוש דירות ע"י אוכלוסיות מסוימות ישפיע לטובה על החברה בישראל.
הכותב הוא מנכ"ל חברת סיטיבוק, הפועלת בתחום ביטוחי טאבו ותמצות חוזי נדל"ן מסחרי בארה"ב.