לעורר אהבה וכבוד וחיבה וקנאה לתוצרת הארץ. זה מה שרצו האבות המייסדים, וזה מה שעושה דוד טרטקובר במשך כ-40 שנה. טרטקובר אוסף את הצבעים ואת הצורות, ודרכם הוא מתעד את הרצף התרבותי, ואולי יותר מזה, את הכאוס של ארץ ישראל. מפרק ומעצב את החלום ואת שברו שאותם הוא מכניס לכרזות ולבולים, לעטיפות של ספרים ותקליטים, לקטלוגים ולתערוכות. יצירתו של טרטקובר בתחום העיצוב הגרפי היא שיקוף חזותי של השיר המטורף של הארץ הזאת.
לקראת חגיגות ה-60 למדינה ומתוך רצון לבדוק את היצירה הייחודית שצמחה כאן, הלכתי לפגוש אותו בבית שבו הוא חי ויוצר ברחוב אמזלג פינת שלוש בנווה צדק, שזוהי גם השכונה היהודית הראשונה שיצאה מחומות יפו ב-1887 (22 שנה לפני הקמת ת"א). ובבית הזה שנבנה בתחילת המאה, לא יכולתי שלא לשאול על הקיר המצויר במרכז סוזן דלל שהוקדש למייסדים המיתולוגיים של השכונה.
"נתבקשתי ליצור קיר להנצחת התורמים", הוא אומר, "במחשבה להקים איזו פינה שקטה עם מים. ואני, שהסטודיו שלי כאן, וקבוצות שלמות היו יושבות לי על הגדר ומקבלות הסברים על השכונה, אמרתי - בואו נעשה את ההיסטוריה של המקום באופן גרפי. וכך היה. הקיר נעשה ב-30 יום. הכול בנוי מחיתוכים ביד, מהדבקות ומשריפה בתנור. זו עבודת קרמיקה שנעשתה בתהליך ארוך ומסובך, במשך יום ולילה כדי להספיק לתאריך חנוכת המרכז (1989)".
התכלת העזה, הצבר והתפוזים
כחלק ממפעל התיעוד שמייצר טרטקובר, של אותם החומרים שמהם עשויה תבנית נוף מולדתנו, מוטבעת על חלק מעבודותיו החותמת "תוצרת הארץ". מבחינתו, צירוף המילים הללו אינו התחכמות קופירייטית אלא הצהרה אידיאולוגית לכל דבר ועניין.
"מה שעשיתי, זה להסתכל על חומרים מקומיים ולהבין שאני חוליה ברצף תרבותי שקיים כאן. 'תוצרת הארץ' זה החייאה של מושג שלא אני המצאתי אלא היה קיים לפניי. בשנות ה-30 וה-40 היו מסמנים מוצרים שנעשו בארץ במילים הללו product of Israel או Palestine. היום, כשהמושג הזה הוטמע מחדש, משתמשים בו במובן נוסטלגי - חנות לתוצרת הארץ ותקליט של אריק איינשטיין. אבל כשאני יצאתי עם זה, זה לא היה ביטוי נוסטלגי אלא אידיאי. זו הייתה התייחסות למקום שבו אני חי ועובד, כשהחומרים שבהם אני משתמש הם חומרים מקומיים. בעצם החייתי כאן דברים שאף אחד לא הסתכל עליהם".
"כן. היום כל אחד מכיר את פרנץ קראוס. אבל אני החזרתי אותו לתודעה בזכות התערוכה שעשיתי במוזיאון תל-אביב (1981) שהייתה התערוכה הראשונה של גרפיקה שימושית היסטורית, שנעשתה בארץ בעידן המודרני שלאחר הקמת המדינה".
איך בכלל הגעת אליו?
מצאתי את הקטלוג של אגודת הציירים לגרפיקה שימושית בא"י, שיצא ב-1938, והעבודות הטובות ביותר היו של פרנץ קראוס. פתחתי ספר טלפונים, חיפשתי ו...מצאתי. טילפנתי אליו בדחילו ורחימו, ולשמחתי נוצר בינינו קשר. צריך להבין עד כמה הוא היה צנוע - הוא חי עם עוד שתי נפשות באותה דירת שני חדרים מיום עלייתו לארץ עד ליום פטירתו".
ואתה גם אצרת את התערוכה שלו. איך מעצב גרפי הופך להיות אוצר תערוכה?
"אחרי שפגשתי את פרנץ קראוס, פניתי למרק שפס, שהיה אז מנהל מוזיאון ת"א, שהיה איש פתוח לגמרי, וכבר נתן לי לאצור את תערוכת 'הרצל בפרופיל' (1978) בלי שהיה לי ניסיון. ובאמת העמדתי תערוכה, קטלוג, כל מה שצריך. התערוכה הזאת שינתה את כל ההתייחסות לגרפיקה שימושית. אנשים התחילו להבין שגרפיקה שימושית היא לא רק מה שהיא נראית, אלא בעיקר מה שהיא מייצגת. שהיא חומר לסוציולוגים ולהיסטוריונים ולחוקרים. פתאום הבינו שיש כאן זווית חדשה לראיית ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והכלכלה של הארץ. ואלו החומרים שבהם אני משתמש".
בכרזות שאתה עושה יש משהו מאוד ישראלי - צבעוניות התכלת העזה, הסימבולים של הצבר והתפוזים. זה די חריג ביחס לעיצוב הפסבדו-אמריקני שאנחנו רואים מסביב.
"אני חוזר לזה שוב, לא אני יצרתי את הישראליות בעיצוב. גל העלייה הגרמני גם הוא עסק במקורות כי אלה אנשים שבאו מגרמניה ופתאום יש להם שמש ואור ותפוזים ועולם אחר לגמרי. אבל אחר-כך הכיוון הפך ליותר ויותר מערבי. דור המעצבים של דן רייזינגר, למשל, הביא את הסגנון הבינלאומי. המקומיות לא עניינה אותם, היא נראתה להם מיושנת. הם לא הבינו את הקונטקסט התרבותי שלה. ואני מדבר על קבוצה שגמרה בצלאל בשנות ה-50 וה-60 והסגנון הבינלאומי היה נר לרגליה.
"הקבוצה הזאת השפיעה על דור שלם, הם שיחקו בצבעים ובצורות ללא קשר ממשי למקום, אבל עם הפנים אל העולם. התכנים והקונספט היו די דלילים אם לומר את האמת. ואני, אחרי יום כיפור, התחלתי לעשות את הדברים שאת מדברת עליהם".
הארטדיירקטור הראשון בארץ
כשטרטקובר מסתכל על עבודות העיצוב שנעשות היום, הוא מצליח למהול את הביקורת שלו במבט כמעט משועשע. הוא לא מתכוון לרגע אחד לאייש את הפוזיציה של זקן השבט שמצליף במרמור בשחקנים החדשים, אלא מצליח לעטוף את כל התייחסויותיו באותו מבט היסטורי שמתייחס יותר לרצף ופחות לצו השעה.
"בתקופה שבה אנחנו חיים, השיווק זה הדבר הכי חשוב, היצירתיות פחות מעניינת. למרות שגם כאן, כמובן, ישנם יוצאי דופן. גדעון עמיחי, למשל, שומר על קריאיטיביות ואני מעריך את העבודה שלו. אבל בלי שהוא ידע בכלל, הוא המשיך לעשות דברים שאני הבאתי לכאן, כשחזרתי מהלימודים באנגליה. אז יש איזו המשכיות בדברים. בפרסום, למשל, הייתי חלק מקבוצה שעשתה את המהפכה בענף הזה בארץ. זה קרה בשנות ה-70 ב'אריאלי', כשרוני אריאלי קיבל את הניהול והביא איתו מחו"ל את החלוקה הברורה בין קריאטיב לבין מרקטינג. אני חושב שהייתי הארטדיירקטור הראשון בארץ. ומדובר בכל התפיסה של ארטדיירקשן ובניית קונספט וטיפול במודעות (אז היו בעיקר מודעות כי לא הייתה טלוויזיה)".
במה עוד אתה מרגיש כחלוץ?
"בעטיפות תקליטים, למשל. אני הבאתי את ההתייחסות לעטיפה כאל אריזה למוצר תרבותי שצריך להסתכל עליו משני צדדים ולחשוב על הפנים שלו ולהתייחס לזה כעל מארז אחד שלם. אז אני חושב שהייתה לי השפעה רבה על הדורות שעבדו איתי וגם על הדורות אחריי".
בוא נדבר על פרס ישראל שקיבלת ב-2001. כמי שעשה כל-כך הרבה כרזות פוליטיות ביקורתיות, איך הרגשת עם ההכרה הממסדית בפועלך?
לא הייתה לי שום בעיה עם זה. בעבודה האישית שלי אמנם הייתי מהמתנגדים הגדולים לשרון ממלחמת לבנון, אבל הפרס הוא ציון לתרומה תרבותית והוא ניתן על-ידי מדינת ישראל, לא על-ידי ממשלת ישראל. מדובר על הכרה בתרומה שלי לתרבות של מדינת ישראל. למקום שאני חי בו. לכן גם לא הייתה לי בעיה ללחוץ את היד של שרון, למרות מאמרים שכתבו 'אל תלחץ לו את היד' והיסטריה שלמה שהתחוללה סביב העניין".
אז המחאה הפוליטית ביצירתך התחילה למעשה במלחמת לבנון?
"לא. עוד לפני כן. זה התחיל בעטיפה ל'מלכת אמבטיה' של חנוך לוין. עשיתי אותה לפני קרוב ל-40 שנה והיא עדיין בעיניי אחת העבודות הכי טובות שעשיתי".
אבל זו עבודה מוזמנת. אני מדברת על התגובות הפוליטיות שלך שבהן אתה היית הלקוח של עצמך.
"הסיפור שאני כבר נלאה מלספר הוא על הכרזה של השלום, שנעשתה לפני ביקור סאדאת. נקודת המוצא שלי הייתה ציון האירוע שריגש אותי מאוד. והכרזה של השלום שיחקה אחר-כך 'תפקיד', במהלכים עם מצרים. היה קטע שעזר ויצמן התרגז שהמשא-ומתן לא מתקדם כמו שרצה, אז הוא נכנס למשרד של בגין ותלש את הכרזה מהקיר, דבר שקיבל כמובן כותרות בכל העיתונים. כששמעתי, מיד שלחתי מכתב לראש הממשלה: 'שמעתי שהכרזה נקרעה בלשכתך' ושלחתי לו כרזה חדשה.
"כרזת השלום הובילה ללוגו 'שלום עכשיו', שאני גם נתתי לו את השם. וזה לוגו שהשפיע המון. המשחקים שנעשו בעקבותיו הפכו לאופנה, אבל כשבניתי אותו על הצירוף של פונט 'קורן' עם פונט 'חיים', זה היה בניגוד לכל מה שלמדתי בבית-הספר בלונדון שאסור לערבב פונטים. וזה היה חידוש. 'שלום עכשיו' גם היה הסטיקר הראשון כי לפניו לא עשו סטיקרים. ואם את שואלת מה קורה עכשיו, אז אני רואה שהפכו אותו לכחול-לבן ולכל מיני קשקושים ודקורציות. במקום להישאר עם האדום-שחור ולשמור על המיליטנטיות, על הכוח ועל הנוכחות, מעגלים אותו לכחול-לבן. אולי כדי להיות יותר ציוניים".
ובפראפרזה על יונתן גפן שאמר שהוא שונא את המדינה כמו שרק אוהב יכול לשנוא, יש לך כמה וכמה חומרים קשים ביותר. לא צינזרו אותך אף פעם?
זה קרה לי פעם אחת בידי חבריי מאגודת המעצבים הגרפיים. זה היה ב-1989 בתערוכה שהם ארגנו 'ירושלים - 3,000 שנה'. זה היה צילום מתקופת המנדט של מגדל דוד עם ערבייה רוכבת על חמור, שעליו שמתי פס ירוק שחתך את הדימוי ויצר את הגבול שזכרתי מהילדות בירושלים. ברקע של הצילום שהיה בשחור, הנחתי משולש אדום וככה נוצרו צבעי הדגל הפלשתיני. התקציב לתערוכה בא מהמשרד של שרון, והם חששו שלא יקבלו אותו בגללי. אז הם הוציאו את הכרזה מהקטלוג.
"האמת, היה עוד מקרה ב-1992 כשאגודת האדריכלים הזמינה אצלי קטלוג לתערוכת 'כיבוש אזרחי - הפוליטיקה של ההתיישבות הישראלית בשטחים' בעריכה של אייל וייצמן ורפי סגל. כשהקטלוג יצא, מוסדות האגודה הכריחו את העורכים לגנוז את החוברת. כנראה בגלל העיצוב האגרסיבי של הקטלוג שהודפס על נייר עיתון, ונראה כמו מוסף עיתון עם כותרות גדולות, באדום ושחור. ברקע עוד הייתה צללית בצבע אדום של הגדה המערבית. זה כנראה הפחיד את היוזמים. היו גם מצבים שכרזות שלי נתלשו מהלוחות, עוד לפני שיבש הדבק. שזה סוג של צנזורה עממית כמובן".
ואחר-כך את הכתם של הגדה המערבית שמת על הספר של הוצאת בבל A Civilian Occupation.
"הכתם הזה מופיע כבר בספר סקיצות שלי משנת 77. זו בעצם המשמעות של 'תוצרת הארץ'. מעגלים שהולכים וחוזרים ונפגשים כל הזמן. דברים שחקוקים בזיכרונות שלי כילד שגדל במקום הזה. למשל הסדרה של אנשי ת"א כולה בנויה מציטוטים וממראי מקום תרבותיים ישראלים. למה את לא שואלת על מה אני עובד עכשיו? זו שאלה שאת צריכה לשאול".
תגיד, אז על מה אתה עובד עכשיו?
"אני עובד על ספר של תולדות הכרזה הארצישראלית משנות ה-20 עד אחרי מלחמת ששת הימים שזה קו פרשת המים. ואני עובד על ספר שני שהוא סיכום לתקופת העבודה שלי. ישנה גם הסכמה של מוזיאון ת"א לתערוכה רטרוספקטיבית, אבל אני עדיין לא מוכן למרות שאני חושב שאולי ב-2009 נצא עם זה במלאת 40 שנה לתקופה שבה אני חי ועובד בת"א".