אורח הכבוד של "פסטיבל קולנוע דרום" המתקיים זו השנה השביעית בשדרות, הוא הבמאי ההודי אדור גופלקרישנן (67), אולי החשוב והמוערך ביותר הפועל כיום בהודו, אשר כבר מסרטו הראשון ב-1972 ("בחירתו של אדם") נתפס כעילוי קולנועי נדיר. גופלקרישנן הוא שועל פסטיבלים ותיק. כשהוא לא כותב או מביים, הוא נודד בעולם מפסטיבל לפסטיבל ומציג את פירות יצירתו.
בראיון לתרבות "גלובס" מסביר הבמאי המחונן מדוע מסגרת של פסטיבל קולנוע היא הדרך האופטימלית להפיץ את הבשורה הקולנועית שלו. הסיבה היא פשוטה: סרטיו לא מוקרנים בבתי הקולנוע מחוץ להודו, וקשה להשיגם במהדורות די.וי.די.
למטרה זו הגיע גופלקרישנן השנה לישראל, כפי שעשה לפני כ-16 שנה, ב-1992, כאורח פסטיבל חיפה. הוא זוכר היטב את התקופה, שכן הייתה זו השנה שבה קשרה הודו יחסים דיפלומטיים עם ישראל. כצופה, הן מהצד והן מחלון המטוס, הוא חש שהארץ השתנתה מאז. חזותית, לפחות. "יש יותר בנייה, אבל גם יותר ירוק", הוא אומר.
ברזומה של גופלקרישנן עשרה סרטים. טיפה בים לעומת כ-800 סרטים אשר מייצרת הודו במהלך שנה אחת. גופלקרישנן: "בהודו מדברים 14 שפות, כך שנוצרים סרטים ב-14 שפות שונות. בכלל, בהודו יש תעשיית סרטים מאוד מפותחת. זו תעשייה גדולה ומאוד מסחרית".
*קשה להגדיר את הסרטים שלך כמסחריים.
"נכון. אני עובד עם תקציבים נמוכים. אני מספר סיפורים קטנים, מהחיים. יש לי רצון שהקהל הרחב יבוא לצפות בסרטים שלי, אבל לא באים בכמויות שהייתי מצפה. הסרטים שלי נחשבים לאיכותיים, ריאליסטיים, קרובים לחיים. סרטים שגורמים לאנשים לחשוב, לא רק לבדר. כמו רומן טוב, תיאטרון טוב, שירה טובה. לכן הם קולעים לטעמם של מעטים יחסית".
במהלך הפסטיבל יציג גופלקרישנן כמה מסרטיו. אחד מהם הוא "הריגת צל", המספר את סיפורו של תליין, שמגלה בדיעבד שאחד הנידונים למוות הוא חף מפשע. סרט אחר, שזו לו הקרנת בכורה, הוא "ריקודה של הקוסמת", אשר דש בחגיגיות צבעונית ברזי הריקוד ההודי הקלאסי.
במרבית סרטיו עוסק גופלקרישנן בנשים ממעמדות שונים במולדתו על מורכבויותיהן וקשייהן בחברה ההודית ב-50 השנה האחרונות. ובכלל, הוא נוטה לבחון היבטים שונים ביחסים בינאישיים. דומה כי הוא צמא למידע, וכמה לא פחות להעניק את מה שצבר. תכנים אלה הוא מבקש לספוג גם בסרטים של יוצרים אחרים.
"אני אוהב סרטים שבהם אני חווה חוויה חדשה. אני משתעמם אם אני רואה סרט שראיתי כבר דומים לו. זה לא מעניין אותי. אני מחפש סרטים מציקים, מעצבנים".
*הקהל ברובו מעדיף סרטים קלילים ומבדרים. זה מתסכל אותך?
"הקהל כן מתעניין בנושאים חברתיים. אני מאמין שסרט יכול וצריך לעסוק בנושאים חשובים בחברה שבה הוא נוצר וגם להיות מעניין. אי אפשר לשלול מראש סרט בגלל הנושא שלו, שיכול להיות אקטואלי או חדשותי. ערכים הם דבר חשוב מאוד. סרט הוא כמו שיחה בין אנשים. יש שיחה משעממת, ויש שיחה מעניינת, שבה אתה חופר ומעמיק כדי לחפש את מקור הבעיה שאתה מציג".
*בסרטים ישראליים יש נטייה לייפות את החיים. יש מעט עיסוק בבעיות הליבה של החברה.
"זה פשע לא להראות את האמת. זה גם לא הוגן. צריך לתקוף בעיה באופן ישיר. בעיה עמוקה תהיה רלוונטית גם בעתיד, כי היא יכולה לחזור שוב אחרי כמה שנים".
מקאן לשדרות
שדרות, רחבת הסינמטק, יום שלישי. שמש מלהטת מבשרת את בוא הבוקר, מלווה במוזיקת ג'ז שקטה הבוקעת מחריצי המגברים. בפאת הרחבה ניצבת פינת אוכל מאולתרת: שלל דוכנים המציעים קפה לסוגיו, בירה, פיתה דרוזית עם לבנה, מלבי ועוד מיני מעדנים. עדיין מוקדם, ותנועת הקהל, המתנהל בעצלתיים, דלילה למדי. ליל אמש, מספרים סטודנטים שהשכימו קום, היה הומה. הקרנת הבכורה של "ואלס עם באשיר", בנוכחות ארי פולמן, יוצר הסרט, ניקזה אל פתחו של היכל הסינמטק צופים אין ספור. כך היה גם יומיים קודם, עת הוקרן הסרט "שבעה" של שלומי ורונית אלקבץ, אשר פתח את הפסטיבל. סרטם של האלקבצים, כמו סרטו של פולמן, הגיעו לחבל ארץ הדרומי הצחיח היישר מפסטיבל קאן.
ומה בתוכנית בהמשך היום? בערב יוקרן הסרט "נימפות בערפל" של יורם זקס, ולפני כן, כמדי יום, מגוון עשיר של תוכניות: סרטים מהודו, סרטי בוגרים המשתתפים בתחרות סרט הסטודנטים הטוב ביותר, מפגש עם משוררים, סדנה בנושא פיתוח סדרת ריאלטי (בהנחיית אורלי וילנאי), הקרנת מקבץ סרטים קצרים תחת השם הכולל "שירה קולנועית", וגולת הכותרת: "ערב הודי" - חגיגת פולקלור, בניחוחות של טאלי וצ'אי, בליווי להקת "צלילי הגנגס".
בדומה לכל האירועים המתקיימים במסגרת הפסטיבל, לרבות הופעתה של להקת "נקמת הטרקטור", אשר תחתום את המפעל הקולנועי השנתי, הכניסה חופשית.
מארגני הפסטיבל אולי לא יודו בכך, אבל קיומו של פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי המתקיים במקביל בתל-אביב, לא מוסיפה להם נחת. הן בהיבט כמות המבקרים הצפויה, והן בהיבט התקשורתי.
אבנר פינגלהרט, ראש החוג לקולנוע במכללת ספיר ומנהל הפסטיבל בדרום, מסתייג מכל השוואה בין הפסטיבל בשדרות אשר בניהולו, לבין פסטיבל הסטודנטים הבינלאומי מייסודה של אוניברסיטת תל-אביב.
פינגלהרט: "מעבר לזה שאנחנו בית ספר לקולנוע שמקים פסטיבל קולנוע בינלאומי, ולא פסטיבל סטודנטים, פסטיבל הסרטים הבינלאומי בתל-אביב הוא יותר מיינסטרים מאיתנו. תראה מי האורחים שלהם: תמיד יוצרים אמריקנים, תמיד מהוליווד, ממרכז הבמה. מה שמקרינים שם זה רק סרטי סטודנטים מכל העולם. הפסטיבל שלנו הלך לקולנוע של עולם שלישי. לא תראה פה סרטים אמריקניים, כי הסרטים מיועדים לאנשים בדרום, שבדרך-כלל לא מגיעים לבתי הקולנוע. הפסטיבל הוא בשבילם, וזו חוויה קולנועית וחברתית אחרת. הקולנוע שאנחנו מציגים הוא לא ממערב אירופה ולא מצפון אמריקה, אלא מאינדונזיה, מלזיה, הודו, תאילנד, סינגפור, טייוואן. זה קולנוע מאתגר, שלא נמצא במרכז. כל התשתית האידיאולוגית של המחלקה לקולנוע שלנו היא סביב קולנוע עולם.
"הסרטים אצלנו בועטים. הם מדברים בספרדית, ברוסית, בערבית. יש בהם הרבה מחאה, אבל לא מחאה של פרופוגנדה. מחאה שאומרת: 'אנחנו בעולם אחר. תתעוררו'. הארץ הזו נמצאת בתוך שבר מאוד גדול. זה העולם שבו אנחנו חיים, כמו המציאות הבלתי אפשרית של שדרות, שחיה בתוך עולם נפרד, עיר ששכחו אותה. או משפחות שחיות בעוני רב. שדרות כמשל, אם תרצה".
שירת העשבים
שדרות, שלישי בצהריים. סימנים ראשונים של הפנינג ברחבת הסינמטק. מסביב לרחבה נגלית תפאורה ססגונית. כמו למשל, בית קפה אמנותי בשם "קפיפרייה", המהווה פינת התרגעות לצד מוקד צפייה בסגנון "מסך פתוח", על משקל "במה פתוחה", שבו מציגים סטודנטים מהמחלקה לקולנוע את יצירותיהם.
סטודנט טרוט עיניים, שנראה כלא מבחין בשמשיות הנטועות בתפזורת, מתיישב במרכז הרחבה, חשוף לחמה הקופחת, אולי כדי להדיר שאריות של צינה. בתום מספר שניות של דממה, הוא מעלה השערה לגבי השקט השורר בעיר מאז יום ראשון, יום פתיחת הפסטיבל. שקט שעד לפני ימים אחדים היה בבחינת הפוגה מן התופת. "הפלשתינים", הוא אומר, "יודעים שאם יפגיזו את שדרות השבוע, אולי יפגעו בכמה מהאורחים שהגיעו לפסטיבל מחו"ל".
הסטודנט מוסיף שארגון החמאס לבטח חושש מיצירת נזק תקשורתי ותדמיתי, כזה שקשה יהיה לתקנו. לכן השלווה, הוא מסביר, לכן נשמרת הפסטורליה.
בדרך החוצה נעצרים מבקרים ליד דוכן לממכר ספרי הפסטיבל: אחד בשם "אוצרות דרום", והשני - ספר סיפורים קצרים, פרי עטם של סטודנטים שנה א', שנשזרו יחדיו.
ניצוצות קולנוע מרצדים מבין השורות של אחד, "אנשים יפים", מאת ענבל פינקלברג: "מאחורי גינה גדולה ללא רבב מסתתרת אישה צעירה עם מטפחת פרחונית צבעונית, כורעת על ברכיה וקוצרת עשבים באובססיביות. היא מתנשמת ומתנשפת בכבדות, כל נשימה נשמעת כאחרונה בחייה אך ללא הועיל. היא עוברת מפרח לפרח ודואגת לכל אחד כאילו היו ילדיה. ככל שהם פורחים היא נשחקת, כאילו שואבים ממנה את טיפת החיים שנותרה בה".