ורד מוסנזון נולדה בספטמבר 1960 בקיבוץ נען. היא אחותה הצעירה שך הסופרת דבורה עומר, ואחייניתו של הסופר יגאל מוסינזון. למדה בבצלאל, במחלקה לתקשורת חזותית. את ספרה הראשון, "דברים שצריכים לעבור", הוציאה לאור בגיל 19, וזכתה להצלחה עצומה (נמכר בלמעלה מ-120 אלף עותקים). אחריו יצאו לאור ספריה: יין של קטנים (1980), "מה שג'יפסי הייתה מספרת לו הייתה יודעת לדבר" (1981), "שירים כהים" (1981), "מחכים לבר: 9 חודשים וקצת של מכתבים" (1988), "יש אומרים ישנה אמת" (1995), "הבטחתי לספר לך הכול" (2001), "שבע ארוחות פיתוי" (2004), "מפגש המזלות: דיון מס' 32003 על טבע האדם, בנוכחות היושב בראש ובהשתתפות נציגי המזלות כפי שנרשם בידי החושבת למרחוק" (2005). ספרה האחרון, "ארגז הכלים הצהוב", מדריך לגידול רעיונות, יצא לאור השנה. מוסנזון עוסקת בפרסום. היא אם לבר ומתגוררת ביפו.
איזו דמות היסטורית או ספרותית היית שמחה לפגוש לקפה?
"דאגלס אדאמס, ולא היה אכפת לי לקבוע במסעדה שבסוף היקום".
אם היית יכולה לצותת לשולחן הסמוך, מי היית רוצה שישב שם?
"סימון דה בובואר, כמובן. הייתי סקרנית לשמוע אותה מתלוננת על סארטר. בכלל, סימון דה בובואר מרתקת אותי, גם ככותבת, גם כאישה שהחליטה ללכת עם החופש האישי שלה, לכאורה, למקומות די מרחיקי לכת.
לכאורה, כי גם בנוגע למימוש החופש הזה וליחסיה עם ז'אן פול סארטר
יש כל מיני קולות".
לאיזה ספר אהוב את חוזרת שוב ושוב?
"'ספר הטאו', בתרגומו של נסים אמון, 'מלכוד 22' של ג'זף הלר ו'עמק החיות המוזרות' של טובה יאנסן".
למי או למה את מתגעגעת?
"לרגעים עם אבא שלי, בגינה. שעת שקיעה, הוא גוזם את הוורדים ומספר סיפורים על ג'ונגלים עבותים, ואני מקשיבה בפה פעור, רואה הכול".
*האם יש לך חלום גדול, שטרם הגשמת?
"אחד?"
את בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במקום אחד. לאן תלכי?
"לבית קפה שבו אפשר להסתכל, ללא מפריע, על האנשים".
איזה ספר היית לוקחת איתך לטיסה?
"'הערים הסמויות מן העין' של איטלו קאלוינו".
ספרי על הספר החדש שלך.
"'ארגז הכלים הצהוב' הוא מדריך לגידול רעיונות, הוא השיטה שאיתה אני עובדת, חושבת וכותבת. דרך חשיבה המאפשרת לדייק רעיונות, לגדל אותם למצוות, למעשים טובים ולתוצאות. אני מלמדת את השיטה הזאת כבר כמה שנים במקומות כמו בצלאל, שנקר, הבצפר של חברות הפרסום, ארגונים וכל מיני מקומות אחרים. התוצאות ששיטת החשיבה הזאת מביאה כל-כך ברורות ומשמחות, שחשבתי שיהיה נכון לחלוק את זה עם עוד אנשים".
איזה ספר ילדות אהוב עלייך במיוחד?
"נורא קשה לבחור אחד. בחרתי שלושה: 'מיו מיו שלי' של אסטריד לינדגרן, 'עמק החיות המוזרות' של טובה יאנסן ו'הבכור לבית אב"י' של אחותי הבכירה, דבורה עומר".
איזה מקום תופסים מוספי ספרות בתפריט הקריאה שלך?
"אני קוראת, לא באדיקות. מעדיפה לקרוא ספרים יותר מאשר לקרוא על ספרים".
מה יחסך לגבי הוראת ספרות בבתי ספר?
"זה מאוד תלוי במורה. הייתה לי הזכות הגדולה ללמוד אצל מורים מעולים לספרות: תמר רודנר, מירי ורון, עמוס עוז. אני זוכרת בעל פה קטעים שלמים מ'פר גינט', עם דמותו של עמוס מקריא את מעלליו של פר ובנות הטרולים. אין דרך לימוד מופלאה מזו".
מה מעורר בך השראה?
"שיחה אקראית, ניצן שנפתח, מחשבות תועות".
כתיבה נשית, כתיבה גברית. יש הבדל?
"יש הבדל בין כותב לכותב, יש הבדל בין נשים וגברים. האם יש הבדל בין כתיבה נשית לגברית? מן הסתם. האם אני יכולה להגיד שיש לי העדפה לזה או לזו? לא בטוחה.
"אני אוהבת משוררות: דליה רביקוביץ', לאה גולדברג, יונה וולך בחלק מהשירים. אני אוהבת את הכתיבה של יעל הדיה, מאוד, את אורלי קסטל-בלום. אני אוהבת בעיקר כתיבה טובה, ויש משהו מטריד בקביעת מגדר כמדד איכות".
מהו הספר האחרון שקראת והרשים אותך?
"'ספר הזן של ג'ושו' בתרגומו של יואל הופמן. לא האחרון שקראתי, אבל האחרון שגרם לי לחשוב במעגלים".
*האם את בעד יישום חוק לאנג בישראל (קביעת מחיר קבוע לספרים בשנה הראשונה לצאתם לאור)?
"לא שמעתי על זה. נשמע חיובי".
*איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
"עם קצת פחות חתולים ויותר זמן לא לעשות".