ידוע שבכך שתובע זוכה בתביעתו ואוחז בידו בפסק-דין, המחייב את הנתבע לשלם לו סכום כסף כלשהו, אין כדי להבטיח לו את תשלום החוב בפועל. עוד ידוע כי לשם ביצועו של פסק-דין, רשאי הזוכה על-פיו להגיש, ללשכת ההוצאה-לפועל, בקשה לביצוע פסק הדין ולנקוט נגד החייב הליכי הוצאה-לפועל שונים. פחות ידוע, שבעת פתיחת תיק הוצאה-לפועל, מתווספים לחובו של החייב, שעל-פי פסק הדין, באופן אוטומטי, סכומי כסף משמעותיים. לסכום חובו מתווספים, בין היתר, סכום אגרת ההוצל"פ, ששילם הזוכה, וסכום נוסף בגין שכר-טרחת עורך-דין. הרי לך טעם לכך, שיש זוכים, שעל-מנת להגדיל את הסכום, שיהיה על החייב לשלם להם בסופו של דבר, ממהרים לפתוח תיק הוצאה-לפועל, עוד בטרם היה סיפק בידו לשלם את חובו שעל-פי פסק הדין. לכאורה אין בכך פסול. חוק ההוצאה-לפועל, המאפשר לזוכה להגיש בקשה לביצוע פסק-דין, אינו קובע מתי קמה לו זכות זו ואינו מתנה תנאים לכך. ובכל זאת, בשומענו אודות זוכה, שמיהר ופתח תיק הוצאה-לפועל עוד בטרם התאפשר לחייב לשלם לו את חובו, מתעוררת תחושה לא נעימה של "חוסר צדק". מדוע זה חייב, שהתכוון לשלם את סכום פסק הדין במהרה, ללא צורך בהליכי הוצאה-לפועל, ישלם סכום נכבד יותר רק מאחר שהזוכה "השיג" אותו ופתח תיק הוצאה-לפועל?
פתיחת תיק חפוזה
סוגיה זו באה עתה בפני ראש ההוצאה-לפועל בתל-אביב, אבי כהן. היה עליו להחליט אם זוכה, אשר פתח תיק הוצל"פ 2 ימי עבודה לאחר שהחייב קיבל לידיו את פסק הדין, נהג כשורה, ואם לאחר שהחייב מיהר ושילם את סכום פסק הדין, זכאי הזוכה גם לסכומי הכסף הנוספים, שהושתו על סכום החוב בעת פתיחת תיק ההוצל"פ. כהן הכריע לחובת הזוכה. במסגרת החלטתו הוא אף הביע חוסר אמון בעדותו של בא-כוח הזוכה, עו"ד ניצחון גואטה, והעדיף על-פניה את עדות החייב.
ביום 7.11.07 זכה בועז מזרחי בפסק-דין, בו חויבה החברה "ח.פ.ש. פורת 1996 בע"מ" לשלם לו כ-180 אלף שקלים. 18ימים לאחר מועד פסק הדין כבר הגיש בא-כוחו של מזרחי, בשמו, ללשכת ההוצאה-לפועל, בקשה לביצוע פסק הדין. מספר ימים לאחר מכן נמסרה לחייבת "אזהרה", שיצאה מלשכת ההוצל"פ ושלפיה אם היא לא תשלם את החוב בתוך 20 ימים, יינקטו נגדה הליכים שונים ובלתי נעימים. החייבת שילמה מייד את מלוא חובה, שעל-פי פסק הדין, אך מיאנה לשלם את סכומי הכסף, שהושתו עליה בעת פתיחת תיק ההוצל"פ. בבקשה בטענת "פרעתי", שהוגשה מטעמה בידי עוה"ד רועי רוזן וניר יאיר, נטען כי מזרחי מיהר מדי בפתיחת תיק ההוצל"פ, כי היה עליו להמתין עוד קמעא בטרם יעשה כן, וכי אין לחייבה במחיר החיפזון שלו. מילים אחרות: היא טענה, כי מטרת פתיחתו החפוזה כל כך של תיק ההוצל"פ הייתה להטיל עליה חיובים נוספים, וכי בכך היה משום חוסר תום-לב.
"האם פתיחת תיק ההוצל"פ על-ידי הזוכים נעשתה לצורך ובלית ברירה, או שמא, פתיחת תיק ההוצל"פ נעשתה ללא צורך ואף מבלי ליתן לחייבות הזדמנות של ממש לשלם את פסה"ד", הציג כהן את השאלה, בה היה עליו להכריע. הוא הזכיר, שחוק ההוצל"פ שותק בשאלת המועד, שבו רשאי בעל-דין, שזכה בפסק-דין, לפתוח בהליכי הוצל"פ לגביית סכום פסק הדין. עם זאת, הוא איזכר החלטה, שעל-פיה לעניין זה חלה הוראת חוק הפרשנות, שלפיה "הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו - משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה".
כהן קבע, כי בהיותם חלק מהכוחות המשפטיים, שהמחוקק הפקיד בידי בעל-דין, אשר זכה בתביעתו והמבקש לממש את זכויותיו על-פי פסק הדין, גם הליכי ההוצל"פ כפופים לעיקרון תום הלב. הוא איזכר את ההלכה, שלפיה במסגרת בקשה בטענת "פרעתי" רשאי החייב לטעון כי לא היה מקום לפתוח תיק הוצל"פ ללא צידוק ענייני וסביר. "כפועל יוצא מחובת תום הלב כאמור, נקבע כי על הזוכה ליתן לחייב פרק זמן סביר על מנת לפרוע את חובו ולא להזדרז לפתוח תיק הוצל"פ באופן מיידי, מבלי ליתן לחייב כל אפשרות לשלם את החוב הפסוק", הוסיף. כהן קבע, כי פרק הזמן הסביר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, וכי הוא אינו ניתן לכימות מספרי קצוב וקבוע מראש. הוא תלוי, בין היתר, בנכונות שמגלה החייב, עובר לפתיחת התיק, לפרוע את החוב ובפעולות, בהן הוא נוקט לשם כך (אין דין חייב שמגלה נכונות אמיתית כדין חייב שמתחמק), בחוסנו הכלכלי של החייב (חייב בעל אמצעים ייחשד פחות כמי שמתעתד להתחמק מתשלום החוב בשל אי-יכולת פירעון) ועוד.
אינדיקציה לדין הרצוי בנוגע לכך מצא כהן בתזכיר החוק לתיקון חוק ההוצאה-לפועל, שהופץ על-ידי משרד המשפטים ואשר בו מוצע לקבוע, כי זכותו של הזוכה לפתוח תיק הוצל"פ תקום לו בחלוף המועד, שנקבע לתשלום בפסק הדין, ואם לא נקבע בפסק הדין מועד לכך, כעבור 30 ימים מיום מתן פסק הדין.
יישום הדין הכללי על עובדות המקרה, שבא בפניו, הביא את כהן למסקנה, שלפיה לא היה מקום לפתיחת תיק ההוצל"פ ושלפיה פתיחתו נעשתה בחוסר תום-לב. מאחר שהדיון בבקשה בטענת "פרעתי" מתקיים ככל דיון בתביעה משפטית, נשמעו במהלכו עדויות והוגשו ראיות. העד המרכזי מטעם הזוכה היה עורך-דינו. מטעם החייבת העיד מנהלה, שלמה פורת. בהחלטתו קבע כהן, באופן מפורש ונחרץ, כי הוא אינו מאמין לעדותו של בא-כוח הזוכה, ומעדיף את עדותו של פורת על-פניה.
כהן קבע, כי החייבת התוודעה לראשונה לפסק הדין רק ביום 21.11.07, שהיה יום רביעי בשבוע. באותו היום טלפן בא-כוח הזוכה אל החייבת והודיע לה אודותיו. תיק ההוצל"פ נפתח כבר ביום א' שלאחר מכן. כהן דחה את עדותו של בא-כוח הזוכה, שלפיה לאחר אותה שיחת טלפון ראשונה, הוא שב וטילפן אל החייבת. הוא דחה את עדותו, שלפיה אותה שיחה נטענת התקיימה עוד טרם פתיחת תיק ההוצל"פ ושלפיה החייבת הודיעה בה, כי אין בכוונתה לשלם את חובה שעל-פי פסק הדין. כהן לא הסתפק בקביעה, שלפיה עדותו של פורת אמינה בעיניו יותר מזו של בא-כוח הזוכה. הוא הוסיף ונימק זאת במספר רב של נימוקים, ובהם זה, שלפיו גרסתו של פורת מתיישבת יותר עם השכל הישר ועם היגיון הדברים. הוא גם הביע ביקורת על כך, שלמרות חשיבותה של שיחה נטענת זו, לא הביא בא-כוח הזוכה בפניו פרטים חשובים בנוגע אליה, ועדותו בנוגע אליה לא הייתה עקבית. זאת ועוד: חרף חשיבותה של שיחה נטענת זו, לא טרח בא-כוח הזוכה לתעד אותה באופן כלשהו. "יש לצפות מעו"ד המקיים שיחה כה חשובה, ואף עם בעל דין שאינו מיוצג, ובאותו שלב אין חולק שהחייבות לא היו מיוצגות עדיין על-ידי עו"ד, שיערוך תיעוד, ולו מינימלי, של הדברים", קבע.
לתת זמן סביר
משקל נכבד העניק כהן גם לכך, שהזוכה ובא-כוחו סירבו בתוקף לבקשתה של החייבת לאפשר הצגת ראיות אובייקטיביות בדמות פלט שיחות טלפון מאותם הימים, כדי לאפשר לה להזים את עדותו של בא-כוח הזוכה בקשר לשיחת טלפון נטענת זו.
אף שדי היה בקביעותיו אלה לשם ההכרעה, שלפיה לא ניתנה לחייבת הזדמנות של ממש לשלם את סכום פסק הדין בטרם פתיחת תיק ההוצל"פ, ראה כהן להוסיף דברים. באלה הוא ביקש לחזק את מסקנתו בדבר חוסר תום הלב של הזוכה ובדבר תום הלב של החייבת. בקשר לכך הוא קבע, כי בא-כוח הזוכה כשל בעדותו גם בנוגע לעובדה נוספת. על-פי כהן, הוכח שבניגוד לעדותו, שלפיה פסק הדין נמסר לידיו, באמצעות הדואר, ביום 13.11.07, זה נמסר לידיו רק ביום 21.11.07. "גם בעניין עובדתי זה איני מקבל כמהימנה את עדות ב"כ הזוכים", קבע. כך, גם הזוכה התוודע לפסק הדין רק ימים בודדים לפני שמיהר ופתח את תיק ההוצל"פ.
"הוכח, כי החייבות נהגו באופן סביר, מהיר ותם לב: הן ביקשו לעיין בפסק הדין, ואחר-כך, ועל-פי עצה משפטית סבירה ונכונה שביקשו וקיבלו, הודיעו שמעוניינים לשלמו (הגם שבכוונתם לערער עליו, והם אף הגישו אמנם בהמשך ערעור), וביררו כמה צריך לשלם, ואף שילמו בפועל... יצויין ויודגש, כי החייבות הודיעו שמעוניינות לשלם פסק הדין, עוד בטרם קיבלו לידיהן האזהרות", המשיך כהן ונימק את הכרעתו. הוא הוסיף וקבע, כי אין לצפות מאדם או מתאגיד, שיחזיק סכום כה גדול, כפי סכום פסק הדין (כ-180 אלף שקל), לתשלום מיידי ובמזומן, וכי סביר לתת בידו זמן סביר לשם גיוסו.
כהן הורה על ביטול כל הליכי ההוצל"פ, שננקטו על-ידי הזוכה, ועל סגירת התיק, וחייב את הזוכה לשלם לחייבת הוצאות משפט בשיעור 5,000 שקלים, בצירוף מע"מ.