זה היה אחד הימים הגשומים של קיץ 1961, ותנועת הקונים בחנות לבגדי ילדים בפנמה סיטי הייתה דלילה. באחת ההפוגות בין הרעמים נכנס לחנות אינדיאני זקן, גופו מכווץ ועורו מקומט. בידו החזיק שק בד גדול וכהה, ובתוך השק בגדים צבעוניים של אינדיאנים. הוא הציע למכור אותם. בעלת החנות לא התעניינה בבגדים יד שנייה, אבל כשראתה את הבדים הססגוניים הבינה שתוכל למכור אותם כמזכרות לתיירים. היא עוד לא ידעה אז דבר על מלאכת המחשבת שנדרשת להכנת כל בד כזה, וגם לא ידעה שזה הולך להיות העסק הכי יוקרתי שלה.
בתוך שנים ספורות הפכו הבדים המשומשים האלה, שנקראים מולות, לפריט לאספנים, והמגלה שלהם, פלורי זלצמן, לסוחרת בינלאומית שגם מחזיקה את האוסף הגדול בתבל. המוזיאונים החשובים בעולם לאתנוגרפיה - בברלין, בלונדון ובפריז - מחזיקים באוספים שלהם מולות, וחנויות יוקרה בניו יורק, בטוקיו ובאוסלו מקפידות להציע לקונים העשירים מולות אורגינליות.
מולה היא בד העשוי מכמה שכבות התפורות בעדינות זו על-גבי זו, ויצירתה היא אמנות ייחודית לבנות השבט האינדיאני קונה (Kuna), החי על איים טרופיים חלומיים לחופיה הקריביים של פנמה. עם השנים היא הפכה בעיני נשים רבות בעולם המערבי לסמל לעצמאות ולעוצמה נשית.
זלצמן לא התכוונה לשנות את הטעם האמנותי של נשות תבל. לנגד עיניה עמד הפוטנציאל המסחרי. היא קנתה סחורה מקומית במחיר נמוך מאוד, ומכרה אותו בעולם במחיר גבוה בהרבה. עיקרון פשוט. היא גם התחייבה בפני האינדיאנים שפקדו את החנות שלה שהיא תמיד תקנה מהם את כל המולות שיביאו, בתנאי שזה יהיה במחיר כדאי. "ריחמתי עליהם, כי הם צריכים את הכסף לקנות אוכל ותרופות", היא משחזרת בשיחה שאנו מנהלים בביתה בפנמה סיטי. הם המשיכו להגיע, והיא הגדילה את האוסף שלה למאות אלפי פריטים. הקופה, כמאמר הקלישאה, לא הפסיקה לצלצל מאז.
הגילוי הזה לא רק הפך את זלצמן לאישה עשירה, אלא גם מיקם אותה היטב ברשימות של הסלבריטיז האמריקאים. בני שבט הקונה, מצדם, הפכו אותה לדמות כמעט מיתית, ורבות מהבנות שם נקראות על שמה - פלורי. חנות הבגדים הפכה במהרה לחנות מזכרות, שהפכה בעצמה לאתר עלייה לרגל לאספנים, לסוחרים ולאוצרי אמנות. ב-1971 כבר עברה החנות למתחם היוקרתי שבמלון המפואר ביותר בפנמה, Hotel Panama. שועי עולם, בהם הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר, מלך ספרד חואן קרלוס, השאה האיראני הגולה ורבים אחרים פקדו את החנות.
יהודים נודדים
פנמה היא נמל הבית של זלצמן, אבל היא לא תמיד עגנה בו. משפחת עבאדי-בליד הגיעה מחלב שבסוריה אל פנמה בתחילת המאה ה-20, ושם נולדה פלורי. בשנות ה-30 עקרה המשפחה לירושלים. הילדה פלורי כבר שלטה אז בכמה שפות - ערבית מהבית, צרפתית מתיכון אליאנס שליד שוק מחנה יהודה, ספרדית מארץ הולדתה, ועברית מביתה החדש. לימים רכשה אנגלית מושלמת שאותה למדה מבעלה, יהודי-אמריקאי ממוצא אשכנזי. השליטה בשפות אולי לא זכתה להערכה במדינת ישראל הצעירה, אבל לימים שירתה את הסוחרת הממולחת.
היהודי הנודד היה לאורך השנים סמל לאדם חסר שורשים וחסר כבוד. בעידן הגלובליזציה הוא הופך דווקא לסמל לתושייה עסקית; מזהה הזדמנויות ומעתיק בשבילן את מקום מגוריו. בזכות החריצות שלו הוא גם מעלה את רמת החיים שלו. העולם כולו הוא בית בשבילו, והבית הוא המקום שבו אפשר להתעשר.
והנה, גם שני העשורים שאותם בילו בני משפחת עבאדי-בליד במדינת ישראל לא הצליחו לעקור מהם את היצר הנוודי-עסקי. באותן שנים הם עסקו במסחר זעיר - קנו נכסי נדל"ן ומכרו אותם, קנו ומכרו לצבא הטורקי בסוריה, ואחר כך לצבא הבריטי בפלסטינה. היו להם פרדסים ביריחו, דירות בשכונת נחלאות וברחוב בן-יהודה וגם בתי הקולנוע אדיסון בירושלים ואוריון בחיפה היו שלהם. במשך כמה שנים הם החזיקו את החנות הירושלמית "מעיין שטוב", הקיימת עד היום. המרקסיזם שסחף את הישראלים הצעירים והציונות שהטיפה לאהבת הארץ לא השאירו עליהם יותר מדי רושם. אף אחד מבני המשפחה לא רצה להיות פועל, והקדחת בעמק לא סנוורה את עיניהם. האליטות בזו להם, וכינו אותם עירונים, בורגנים וגלותיים.
אבל הזעיר בורגנות הזאת שרדה, וזלצמן גידלה עם בעלה, שעבד כחשמלאי בתעלת פנמה, משפחה בורגנית למהדרין: בן אחד רופא, השני עורך דין בפלורידה והבת לין ממשיכה את העסק של אמה. בלי ללמוד כלכלה יישמו בני המשפחה עקרונות עסקיים פשוטים, ובנו לעצמם חיים נוחים במרכז אמריקה. "אינני ציונית", אומרת זלצמן, "אני אוהבת את מדינת ישראל ותורמת לה, אבל אני לא ממליצה לנכדיי לחיות שם; למה לחיות במקום כל-כך מסוכן?"
לא משרתת לקוחות גרמנים
בתחילת שנות ה-50 מוכות הצנע חזרו הוריה לפנמה, שהייתה אז, ועודנה היום, מרכז עסקי בינלאומי. בזכות תעלת פנמה, שדרכה עוברות מדי יום כארבעים אוניות סוחר במשקל שנתי של קרוב ל-300 מיליון טונות, היא הפכה להונג קונג של אמריקה הלטינית. בני העיר, עשירים כעניים, מתעניינים רק במסחר, בבנקאות ובשירותים העסקיים הנלווים. אין כאן זמן לשאר רוח - אין מדע, אין אמנות ואין הרבה תיירים. אין חיי לילה תוססים, יש מעט מסעדות ובתי קפה, ואפילו טיילת ראויה לשמה לאורך התעלה קשה למצוא.
תושבי פנמה אינם משתתפים בחגיגה הבינלאומית סביב המולות, ולא מתעניינים בבני שבט הקונה. "הם לא מכבדים אותם, ולא תמצא מולה אחת בביתם", אומרת זלצמן. למרות זאת, המולות שתופרות בנות השבט נחשבות לאפיק יצוא מכובד של פנמה ולאמנות הלאומית של המדינה. בכך הטביעה זלצמן את חותמה על פנמה, על סצנת האמנות האתנית הבינלאומית, ועל הכלכלה הרעועה של בני שבט הקונה.
הקהילה היהודית, המונה כעשרת אלפים נפש, מגוונת מאוד. רובה מורכבת מיהודים יוצאי חלב, אך יש בה גם יהודים הולנדים רפורמים, גרמנים ואמריקאים. "בשנים הראשונות בפנמה חשתי רגשי נחיתות", נזכרת זלצמן. "החלבים היו כמו ערבים, ישבו על הרצפה לבשל, והיהודים הגרמנים היו סנובים. עד היום הם מתנשאים". היא חילונית, לא הולכת לבית הכנסת ולא מקפידה על כשרות. אבל היא פטריוטית יהודית: "מעולם לא שירתתי גרמנים בחנות", היא מצהירה. "התעלמתי מגרמנים שנכנסו לחנות, ולא עניתי להם עד שהבינו ויצאו בשקט. ככה אני, לא אסלח להם על מה שעשו לנו".
חיי הנוחות הם מנת חלקם של יהודי פנמה. הם מתגוררים בשכונות מפוארות, מחזיקים דירות יוקרה הכוללות אגפי משרתים, ומבלים בקאנטרי קלאב, שם הם משחקים קלפים עם יהודים אחרים. בשנים האחרונות גם הולכת וגדלה הקהילה הישראלית בפנמה סיטי, ורובם עובדים עבור היהודים הוותיקים והמבוססים.
למרות האירוע המוחי שעברה לפני שמונה שנים, ושהפך אותה למשותקת בפלג גופה התחתון, זלצמן היא עדיין אישה חזקה ודעתנית. עמדותיה על הפוליטיקה של אמריקה הלטינית שבעת השחיתויות לא היו מביישות אף פעיל פוליטי. היא כואבת את כאבם של עניי היבשת, שלא מצליחים ליהנות מהעושר שהמקום משופע בו. "העוזרת שלי גונבת מהמקרר אוכל בכל שבוע", היא משתפת, "החבר שלה מגיע ויורד עם ארגזים מלאים, אבל אני מעלימה עין. מסכנה, היא מאכילה את כל המשפחה". אבל כמעט באותה נשימה היא מותחת עליהם ביקורת. "הם עצלנים, תאמין לי, תלך ותראה אותם, אין להם יוזמה", היא קובעת.
בניגוד לשכניה האמידים היא אינה מפחדת מעניי עירה, ואף הייתה רוצה לראות אותם משגשגים. בזמן הפלישה האמריקאית לפנמה ב-1989 שותקו חיי המסחר בעיר, והתושבים חיו תחת מצור של ממש. מאות אזרחים קיפחו באותם ימים את חייהם, וכל יציאה מהבית הייתה בגדר סכנת מוות בגלל חילופי האש. מעשי הביזה היו עניין שבשגרה. זלצמן ידעה שהחנות שלה תהיה מטרה לבוזזים, ולכן, בלי שיידעה את בעלה, יצאה לבדה באישון לילה כדי להציל את הסחורה. כשנכנסה לחנות נתקלה בגנב. היא לא נבהלה, ואמרה לו: "אני בעלת החנות, למה אתה גונב? חבל, עזור לי להעביר את החנות למחסן, כי אני לא יכולה לסחוב לבד, ואתן לך כל מה שתרצה". וכך העבירו השניים באותו לילה את כל הסחורה שבחנות למקום מבטחים, והצילו את מאות אלפי המולות שנאספו לאורך השנים.
כמו במחנה של הצופים
זלצמן מגלת היבשות חשפה בפני בני שבט הקונה את העולם הגדול. הם אמנם אינם מנותקים לגמרי מהעולם שמחוץ לאיים, אבל ממעטים לעזוב את ביתם ועושים זאת רק כשהם חייבים - בחיפוש אחר פרנסה או שירותים רפואיים דחופים. שבט הקונה מונה כיום כחמישים אלף איש, ובניו חיים חיי גן עדן בחיק הטבע הטרופי. בני השבט חיים בארכיפלג סן בלאס, המונה בדיוק 365 איים, הנמצאים בצפון פנמה, לאורך החוף הקריבי.
חלק מהאיים משתרעים על שטח שגודלו כשל קיבוץ ממוצע, אך רובם אינם עולים בהיקפם על מגרש כדורסל, ויש גם איים בגודל כמה מטרים רבועים, שעליהם עץ אחד או שניים. הארכיפלג מוקף בריף המגן עליו מפני האוקיינוס הגדול, ומאחר שבחלק מהמקומות המים נמוכים, אפשר לצעוד בין האיים על מצע חול בעומק של כמטר וחצי. חלק מן האיים מיושבים בבני הקונה, אך רובם אינם מיושבים כלל.
הדרך היחידה להגיע אל האיים היא בטיסה של כעשרים דקות, שיוצאת מפנמה סיטי במטוסים ישנים בני 19 מושבים. רק מעט טיסות יוצאות בשבוע, שכן מספר התיירים המגיעים לאזור המרוחק הזה מצומצם ביותר. משדה התעופה, שאינו אלא מסלול ובקתה, ממשיכים בסירות או בקיאקים.
מדי פעם עוגנות כאן ספינות שעשועים העושות קרוזים באזור. כשמגיעה ספינה כזו מוכרז מצב חירום: אי בגודל מגרש כדורגל, שבו חיה קהילה של 300 נפשות, מארח במשך שעתיים כאלף תיירים, הרומסים ברגל גסה את גן העדן הקטן. התיירים מתעקשים לצלם את המקומיים, הנרתעים עמוקות מהמצלמה: רבים מהם מאמינים שכאשר מישהו מצלם אותם הוא גוזל חלק מנשמתם. מצד שני, האורחים לרגע משאירים סכומים אדירים, בוודאי במושגי המקום, שהשכר בו אינו עולה על 5 דולרים ליום.
מאז מהפכת 1925 נהנים בני הקונה מאוטונומיה פוליטית מלאה בפנמה. באותה מהפכה, שארכה יום אחד בלבד, גירשו בני השבט את צבא פנמה מסן בלאס, ואילצו את הממשלה להכיר בהם כישות אוטונומית, פוליטית ותרבותית. אמריקאי שחי בקרבם באותם ימים עזר להם לארגן את ההתקוממות המוצלחת, ומאז רוחשים בני הקונה הערצה עיוורת לאמריקה. קווין והמילטון הם רק שניים מהשמות האמריקאיים של בני האיים. הם גם משוכנעים שאם ייקלעו לאסון טבע או למלחמה, השכנה מצפון תבוא לעזרתם. "איננו דואגים, אמריקה תציל אותנו", אומר אחד מהם.
לבני הקונה יש פרלמנט משלהם ומערכת חוקים עצמאית התקפה במחוז שלהם הנקרא קונה יאלה, והכניסה למשטרת פנמה ולצבאה אסורה. לאיסור הזה יש חיסרון: סירות של מבריחי סמים מקולומביה הסמוכה חוצות את האיים מדי לילה ומטמינות שם שקים עמוסי קוקאין. מנהיגי השבט אף גילו בזמן האחרון שבני הדור הצעיר מאתרים שקים כאלה בקלות ומתפתים להשתמש בסם היקר.
רואים טלנובלות על ערסלים
האירוע ההיסטורי המכונן חריג בתולדות השבט. בני הקונה השלווים חיים חיי הרמוניה שקטים על חופי האיים הקטנטנים שלהם. את מזונם הם דגים או קוטפים, מים הם אוספים אל מכלי פלסטיק מהגשם שלא פוסק לרדת באזור הטרופי הזה. הבתים עשויים קני במבוק וסנדות שעליהן סכך לתפארת. האי נקי מאוד, אף שאת צורכיהם עושים בני השבט ישירות אל מי הים, על מזחים ובבתי קש שנבנו במיוחד לצורך זה.
חשמל באמצעות גנרטורים יש רק למי שיכול להרשות לעצמו, וגם זה רק כארבע שעות מדי ערב. אחרי עשר בלילה נשאר רק אור כוכבים נהדר. הילדים נהנים מביטחון שאינו מוכר בשום מקום אחר, והם משוטטים בחופשיות, משחקים ודגים. הבוגרים יותר מתבטלים או משחקים כדורסל. המבוגרים יוצאים לעבוד - הגברים במטעי הקוקוס על היבשת תמורת 5 דולרים ליום, והנשים תופרות מולות שאותן הן מוכרות לתיירים.
הקונגרס של בני הקונה רגיש מאוד לשמירת הסביבה והמסורת. הוא אוסר על דיג מופרז של לובסטרים, ולפני שנים אחדות גירש את כל הזרים, רובם אמריקאים, שבאו לחיות על האיים שאותם רכשו ושעליהם בנו אחוזות מפוארות עם מגרשי טניס ועם בריכות שחייה.
למרות זאת, בני שבט הקונה נחשפים יותר ויותר לתרבות המערב. מדי ערב משתרעים אלה שיש להם גנרטורים על ערסלים וצופים באופרות סבון בספרדית. זאטוט שנתקל בי התבונן בעיון רב במשקפיים העגולים שעל אפו, הצביע עליי והודיע: "הארי פוטר". בני השבט, שרובם המוחלט מעולם לא עזב את האיים, הם בכל זאת חלק מהכפר הגלובלי.**