ד"ר לימור שריר-שרייבמן, ילידת תל-אביב, מלכת היופי של ישראל לשנת 1973 וסגנית מיס תבל, רופאה במקצועה ומתנדבת בעמותת "רופאים לזכויות אדם". היא משמשת כעורכת פרוזה הראשית בהוצאת הספרים כרמל. מכהנת במדור לספרות של המועצה הישראלית לתרבות ולאמנות מטעם משרד המדע, התרבות והספורט, וחברה במועצת "מאזניים", כתב העת של אגודת הסופרים העבריים. מספריה: "הבית על האגם" (ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2004), "אלוהים ואלווירה" (כרמל, 2005) ופירות בר אדומים (כרמל, 2007). קובץ הסיפורים החדש שלה, "דיונות הזהב והכסף", יצא לאור עתה בהוצאת כרמל. בחרה להצטלם בקופי טו גו ברמת-אביב.
מדוע בחרת להצטלם דווקא כאן?
"בית הקפה האהוב עלי הוא קופי טו גו ברמת-אביב. שוררת בו אווירה סטודנטיאלית. האוכלוסייה בו מגוונת, לא רשמית, לא מגונדרת ולא מתנשאת. אתה יכול לשבת לקרוא ולעבוד שם, להתרכז בשלך, ויחד עם זאת להרגיש שאינך לבד".
איזה ספר גרם לך לבכות?
"'הלב' מאת דה אמיציס. קראתי בו שוב ושוב, ומדי פעם בכיתי למקרא הסיפורים העצובים, שנגעו ללבי".
מהו הספר האחרון שקראת?
"'לפני שירד הלילה' מאת הסופר הקובני הגולה רינלדו ארנס, שיצא בהוצאת כרמל בתרגומו של רמי סערי".
עם מי היית רוצה לשבת לקפה?
"עם שלוש סופרות גדולות משלוש ארצות שונות. האהובות עלי במיוחד הן אלזה מורנטה האיטלקייה, שכתבה בין השאר את 'האי של ארתורו' ב-1957, אורסולה אגי הגרמניה, שבספרה 'אבנים מן הנהר' מביאה דרך עיניה של טרודי את סיפורה של גרמניה בימי המלחמות, על הכיעור, הדחייה, האכזריות ונקודות האור המעטות שבה, ומרסה רודורדה הקטלאנית, שכתבה את 'כיכר היהלום'".
איזה ציטוט מספר זכור לך במיוחד?
"ציטוט שהתרשמתי ממנו מאוד הוא מתוך הביוגרפיה של גנדי: 'בתחילה הם מתעלמים ממך, אחר-כך צוחקים ממך, בהמשך הם נלחמים בך ואחר-כך אתה מנצח'".
לאיזה ספר את חוזרת שוב ושוב?
"הייתה תקופה שחזרתי שוב ושוב ל'עיר קסומה' של יהושע בר יוסף. הגדה של שלשה דורות. ספר שיצא בשלושה חלקים - 'עצי שטים עומדים', 'תעלומה ואין קורא לה' ו'כציצים ופרחים', בין 1949 ל-1951".
למה את מתגעגעת?
"אני מתגעגעת לתקופה של תום ילדות ולתקופה של אידיאולוגיה מלווה בלא מעט נאיביות, ששררה בארץ בילדותי".
מה החלום שלך?
"רוב חלומותי הפכו למציאות, ונראה שחלק מחיי עוברים עלי בחלימה".
בעיר זרה לאן תלכי? - לבית קפה, לחנות ספרים?
"כאשר אני בעיר זרה, אני אוהבת להסתובב ברחובות הראשיים ולהתבונן באנשים שמעולם לא ראיתי. להתבונן בדרך הליכתם, במבנה גופם, בהבעות פניהם, בדרך דיבורם והעוויותיהם. כנראה שהעניין בבני אדם התעורר בי בתקופת עבודתי כרופאה בבית חולים".
איזה ספר היית לוקחת לטיסה?
"'כיכר היהלום' מאת מרסה רודורדה. רודורדה, ילידת ברצלונה כמו גיבורת הרומן, נחשבת לסופרת הקטלאנית הגדולה במאה ה-20. 'כיכר היהלום', שנכתב ב-1962, הוא הספר המתורגם ביותר בספרות הקטלאנית".
*הקהל הישראלי מעדיף לקרוא רומנים וממעט לקנות ספרי שירה או סיפורים קצרים. ודווקא את, אחרי שלושה רומנים, מוציאה עכשיו סיפורים קצרים.
"ידוע לי ששיווקם של ספרי שירה וקובצי סיפורים קצרים קשה במיוחד, אך אני כותבת בנושאים ובז'אנרים שאני נמשכת אליהם בלי לחשוב מה יגידו וכיצד ישווקו".
מה מעורר בך השראה?
"בני אדם ונופים מיוחדים במקומות שונים בארץ ובעולם מעוררים בי השראה. לפעמים מצב רוח אישי מסוים מעורר אותי לכתוב".
"אני מעדיפה לא לסווג את הכתיבה לנשית או גברית, אלא להתייחס לעובדה שהכותבים הם בני אדם מגוונים, בעלי מבנה נפשי שונה, רגשות שונים וראיית עולם שונה. בספרי, 'הבית על האגם' ו'אלוהים ואלווירה' כתבתי בגוף ראשון ומנקודת מבטם של גברים, למרות היותי אישה".
היכן את שואפת להיות בעוד עשר שנים?
"אין לי מושג היכן אהיה בעוד עשר שנים ואם בכלל אהיה. כרופאה, למדתי להבין עד כמה חיינו הם בני חלוף - ואולי זאת הסיבה שאני כותבת. כדי להשאיר משהו אחרי". *