העלאת הריבית עליה הכריז השבוע בנק ישראל, עוררה פולמוס שיצא קצת מפרופורציות. בסופו של עניין, אין כמעט גורם אחד במשק, בין אם זה המגזר העסקי או המגזר הפרטי אשר ישנה את התוכניות העיסקיות או הצרכניות שלו בגלל העלאת הריבית הזו.
המהלך הזה הוא בעיקר מהלך הצהרתי. בנק ישראל נוטל סוף סוף את שרביט ההובלה של המשק ומודיע לכולם שהוא לא יסבול חריגה של האינפלציה מהיעד שהוגדר על ידי הממשלה. נשמע טריוויאלי, לא ?!
אז זהו שלא. מפני שבשנה האחרונה בנק ישראל שינה באופן תכוף מידי את מטרותיו, פעם הייתה זו הצמיחה, לאחר מכן היה זה שער החליפין ולעיתים הוא גם היה מוטרד מהאינפלציה. הבעיה בשינוי במיקוד אינה השינוי עצמו, אלא העובדה שהשינוי נבע בכל פעם בתגובה לאירועים במקום שהתגובה של הבנק תגיע לפני קרות האירועים.
העלאת הריבית האחרונה היא המהלך הראשון מזה זמן רב שבו "הכלב מכשכש בזנב במקום שהזנב יכשכש בכלב". במילים אחרות, בנק ישראל לא מגיב למדדים לאחר פרסומם, אלא לפני פרסומם ועל כך אפשר (לשם שינוי) לשבח אותו.
בנק ישראל מעלה את הריבית על אף העובדה שמחירי הסחורות ירדו באופן חד בעת האחרונה ומדדי הפעילות העיסקית מראים על האטה מתוך כוונה להראות נחישות במלחמתו באינפלציה וכנראה גם בשל הכרתו בעובדה המצערת שהממשלה בישראל כבר לא שולטת, מה שמותיר כר נרחב ל"פעולות עומק" בכלכלה הישראלית שמגיעות בדמות הצעות חוק הזויות והצהרות הזויות עוד יותר שהחלו להישמע בעת האחרונה בנוגע לתקציב.
המצרך הכי מבוקש במדינה שלנו הוא מנהיגות, ואם המשקיעים יבחינו שהמושכות הכלכליות ננטשו, הם ינטשו את השקעותיהם.
זה בדיוק הזמן שבו בנק ישראל צריך לחזור וליטול לעצמו את המנהיגות הכלכלית כדי שהנזקים שהפוליטיקאים שכה רוצים להיטיב עם העם יצטמצמו ככל האפשר.
בניגוד לכמה קולות שנשמעים בתגובה להעלאת הריבית, השוק דווקא מעריך את צעדו של בנק ישראל ומניח שבפעם הראשונה מזה זמן רב, הבנק המרכזי משדר נחישות לעומת הרפיסות המנהיגותית שמאפיינת את הממשלה.