שני פסקי דין של בית המשפט העליון והנחיית יועץ משפטי לממשלה עוסקים במינויים ציבוריים בתקופת בחירות או ממשלת מעבר. הוועדה לבחירת שופטים שאמורה לבחור מחר שופטים לבית המשפט העליון, מתכנסת בתקופת ביניים כזו: לאחר נפיחת נשימתה של ממשלת אולמרט, כשעדיין לא ברור אם תקום ממשלת לבני או שהולכים לבחירות.
כשאהוד ברק, בראשות ממשלת מעבר, המשיך את המו"מ המדיני עם הפלשתינאים, הוגשה עתירה לבג"ץ בידי גורמי הימין (פרופ' הלל וייס נגד ראש הממשלה), שטענה כי אין לממשלה יוצאת מנדט לחולל שינויים מדיניים מפליגים. העתירה נדחתה. פסק הדין התייחס גם לשאלת המינויים. "ככלל", נכתב, "נתקבלה ההשקפה כי ראוי הוא כי מינויים לתפקידים בשירות הציבורי לא יבוצעו בידי גורמי ממשל אלה אלא ימתינו עד לכינון ממשל חדש, אלא מקום שיש באיוש תפקיד מסוים צורך חיוני של ממש אשר אם לא ייענה, יצור חלל העלול לפגוע באינטרס ציבורי חשוב".
עיקרון זה אומץ בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה ב-2005, והובהר בבג"ץ נוסף שקרוב יותר לענייננו: מינוי חברי המועצה הדתית בקרית-אונו. ומדוע קרוב יותר - כי מדובר בסמכות שהממשלה אינה השותף היחיד, אלא חלק מהליך הבחירה. בדומה לוועדה לבחירת שופטים, שבה הממשלה (שני שרים וח"כ מהקואליציה) היא שליש מהגוף הבוחר. בבג"ץ זה (לנדשטיין נגד שפיגלר) טבע בית המשפט, כהרגלו, את "נוסחת האיזונים שבין איפוק לעשייה, בין כורח ונחיצות לבין ריסון מתבקש בתקופת "בין השמשות".
עקרון רציפות הממשלה אינו מגביל את סמכותה למשול. אלא שבג"ץ סבור שסמכות זו, בתקופת בחירות או ממשלת מעבר, אינה ניזונה עוד מאמון הציבור ולכן יש להפעילה בזהירות. וכשמדובר במינויים - מותר לבצע רק את הנחוצים ביותר כדי למנוע מחטפים פוליטיים לחלוקת שלל וג'ובים בתקופת התאיידות הממשל היוצא.
האם הוועדה לבחירת שופטים כפופה לעקרונות אלה? נכון, קשה לדבר על מינוי שופטים במושגי נחיצות לנוכח ניסיון העבר שהוליד דחיות בכל פעם שצצו חילוקי דעות. למשל, כששרת המשפטים ציפי לבני ביקשה למנות את רות גביזון הצליחו שופטי העליון לדחות את כינוס הוועדה, למעלה משנה, בין השאר גם מהנימוק של שלהי כהונת ממשלה.
מצד שני, נהוג להפליג בשבחי הוועדה שנציגיה משקפים איזון בין ארבע רשויות (ממשלה, כנסת, בית המשפט, לשכת עורכי הדין). גם המועמדים לעליון אינם "מינויים פוליטיים" במובן הצר והמושחת של הביטוי. גם החוק החדש שמחייב הסכמת שבעה חברים למינוי שופט עליון מחייב קונצנזוס רחב בוועדה שמעקר את הדומיננטיות של הממשלה במינוי. להיפך, ניסיון העבר מלמד שדווקא לנציגי העליון יש השפעה מכרעת במינויים.
ולכל אלה צריך להוסיף את גישת פרידמן שדוחה כל ניסיון של היועץ ובג"ץ להגביל את הממשלה מכוח עקרונות משפטיים מופשטים שנועדו להרחיב את הפיקוח על רשויות השלטון.
בבג"ץ לנדשטיין נגד שפיגלר (המועצה הדתית בקרית אונו) שורבב נימוק שעשוי "לשחרר" את הוועדה לבחירת שופטים מהמגבלות של תקופת המעבר: "מינוי לתפקיד ציבורי, הנעשה בידי גורם ממנה המנותק לחלוטין מהמישור הפוליטי, ואינו מושפע כלל מקיומן של בחירות קרבות ומשינויי שלטון צפוי, עשוי אף הוא לעמוד במבחן הסבירות". נדמה לי שהוועדה לבחירת שופטים עונה לקריטריון הזה.
אם תוגש עתירה נגד כינוס הוועדה מחר, יתלבט בג"ץ אם הוועדה היא אכן גוף פוליטי או "גורם ממנה המנותק לחלוטין מהמישור הפוליטי". לנוכח הסופרלטיבים שאהרן ברק, יצחק זמיר וחבריהם העטירו לאורך השנים על הוועדה כעצמאית, מאוזנת ומקצועית, קשה לראות את בג"ץ בולם אותה כעת, רק בגלל שהפעם שר המשפטים אינו משתף אוטומטית פעולה עם בית המשפט העליון. *
הכותב הוא ראש המחלקה לתקשורת משפטית ב"ארד תקשורת"