נניח שאתה מחפש כלה, או מישהי להעביר את איתה את החיים בטוב, ואתה לא מוצא מישהי ראויה במקום העבודה או הלימודים שלך, וחמור מזה, אין לך את האומץ הנדרש (או שמא נאמר - החוצפה הנדרשת) בשביל לפנות ישירות למישהי מזדמנת שמצאה חן בעיניך ברחוב או בבית הקפה.
ובכל זאת הבדידות מחסרת אותך. מה תעשה? קרוב לוודאי שתפנה לאחד מאתרי ההיכרויות ברשת. אתה תסרוק תמונה שנראית לך מוצלחת, תמזוג לעצמך בירה בכוס גדולה ותתכונן להתיישב לישיבה ארוכה מול המסך בשביל לתמצת ולמסגר את המהות שלך, את החיים שלך, החיים החד פעמיים שקיבלת, ברובריקות כמו גיל, גובה, מצב בריאותי, כמה כסף אתה מרוויח, מאיפה ההורים, מעשן או לא מעשן. אתה תזין את הנתונים. וכמו בתוכנית שעשועונים זולה, תעמיד את עצמך למשפט הנשים. משפט מוקדם, מהיר ואכזרי. מי יחיה. מי ימות. מי יעלה לשלב הבא - הדייט.
ואתה עובר את ההשפלה ומקווה שמישהי מצידו השני של המסך תחבב את השקלול הנורא שערכת למאורעות הגוף והנפש שלך ותרצה לפגוש אותך. להכיר אותך. לדעת מי אתה באמת.
אבל אתה יודע שאין מי שמכיר אותך באמת. אפילו לא אתה. ושהמשפט הנוכרי הזה, משפט העבדים הנמכרים בשוק שנאלצת לעבור, הוא עלבון נורא לאדם. אנחנו לא רוצים להישפט ככה. אנחנו רוצים אהבה אינסופית. שיאהבו אותנו ללא תנאים ובלי שקלולים. ואנחנו זוכרים, שפעם מזמן היינו תינוק חסר ישע שאמא מתבוננת בו בדאגת אין קץ ועושה חשבון ומשפט, וחורצת גורלות - האם חמודי צהוב מידי? אולי צריך ציצי? להרים את הטמפרטורה בחדר? או אולי דווקא מספיק חם? וככה אמא גוזרת ומונה ומתבוננת וכותבת וחותמת בספרים המונחים במקום שלא שוכחים לעולם.
לתינוק ששפר עליו גורלו אין שום צורך או מצווה להתעטף בלבן בראש השנה, יום הדין, ולעמוד למשפט הבורא. יש לו אמא (ובמקרה המוצלח גם אבא...) שדנה אותו ואת כל מאורעותיו, דקה דקה, ביום ובלילה. כל הזמן. אחר כך נגדל ונעזוב את הבית. אבל הזיכרון הזה של "משפט באהבה" נשאר.
ראש השנה היהודי הבא עלינו לטובה הוא היום שבו ניתנת לנו הבחירה בידי מי להישפט. מי כאן המלך? ואנחנו בוחרים ואומרים - המלך הוא אינסוף ברוך הוא, הוא הבורא, והוא, באהבתו האינסופית שהדבר הכי קרוב אליה שאנחנו מכירים זה זיכרון היניקה העמום מאמא, ישפוט, יתבונן וידון את השנה הבאה עלינו ברחמים של הורה (אם כבנים...) ובתבונה של מנהל שרואה לטווח הארוך (אם כעבדים...). זהו. ולאף אחד אחר אין שום רשות לשפוט אותנו. כי אין לו מספיק אהבה בשביל זה.
תפוח בדבש
מנהג היהודים לאכול דברים מתוקים בסעודת ראש השנה. ותמיד השאלה עולה - ומה אם אני מעדיף מלוח? או חריף? למה דווקא מתוק?
אני לא בית חולים ליולדות, אבל נדמה לי שתפיסת המתוק כטעם מועדף או "עליון" גם היא נובעת מזיכרון חלב האם, משקה וניל מתקתק בטעמו.
הרבי מלובביץ, כותב בשם אביו כי כשאנחנו מאחלים שנה מתוקה, הכוונה היא לשנה שבה תהיה לנו ולסובבים אותנו הבנה בטוב ובצמיחה שגלומים בכל קושי או מכשול לכאורה. שנחוש ממש במתיקות שלהם.
וייתכן גם שכוונת הרב הגדול לרמוז שהמתיקות מולידה אמון. וכשמאחלים שנה מתוקה הכוונה היא שמידת האמון שלנו בבורא ובכל מה שייזמן לנו תהיה כזו של עולל בחיק אימו.
מימיקת המקרה
אין כמעט אדם בעולם שייזכר בילדותו ולא יישבר ליבו. ואם הוא באמת מרוכז, יתמלא בדמעות. ולא שתמיד ואצל כולם תקופת הילדות היא כזה שפיץ גדול. לגמרי לא.
אם כן, מהו המפעל? מהו התהליך הנפשי שהופך זיכרון לדמעה? ייתכן שמדובר בגעגוע, בכמיהה שאין לה תוחלת, למה שהיינו ולא נהיה עוד. למרחבי הפוטנציאל האינסופיים שהיינו. לתום השאנן ההוא שלקח בחשבון שזה אף פעם לא ייגמר.
וייתכן גם שעצם מעשה הזיכרון הוא ששורף את הלב. עצם התפיסה שהיום היפה שהיה בעולם, יום ששייך לכולם, חלף ואיננו. ואתה נושא אותו עכשיו, לבד, בלבך. וגם אם תספר אותו שוב ושוב, מדובר בזיכרון הדברים. לב החוויה, החד פעמיות שלה, לא באמת ניתנים להחייאה. לתחייה של אמת. מקסימום למימיקה של מה שהיה. ונשרף הלב.
והנה חלפה לה עוד שנה. וצחקנו. ונאנחנו. ורצינו. ודחינו. ואהבנו. ושנאנו. ובעיקר רצינו. והזמן בילה. ועבר. ומחר, ראש השנה, יום הזיכרון, אנחנו הולכים להפקיד את כל הזיכרון הזה של שנה שהייתה ואיננה עוד, אצל מישהו אחראי. ולהתחנן - "אתה זוכר כל בשר... זכרנו לחיים". כלומר - אתה שמעל ומעבר לזמן, הזכירה שלך היא זכירה שיש בה חיים. שנשאר בה טעם החיים. זיכרון שעומד לעד. על זה אנחנו מבקשים. זכרנו לחיים.
שופרות
שירים נחשבים לדרך מאוד מוצלחת לכלוא משהו מהרוח או הריח של הזיכרונות שלנו. לנון ומקרטני השאירו שירים נהדרים על הריח והרוח של ילדותם בליברפול ("פני ליין", "שדות תות לנצח"). בריאן ווילסון כותב ושר, נפלא, עד היום הזה ממש, על בנות קליפורניה.
עכשיו בואו נתבונן במילה העברית "זכרון". זך ו-רון. שיר זך. שיר טהור. חוויה נטו. שיר שמעביר בכמה שפחות פילטרים את הניצוץ החי הזה שאי אפשר להסביר אבל כולנו כל הזמן רוצים. כולנו חווינו מתישהו, כל אחד על פי מה שהוא, שירים כאלה. צמרמורת.
אבל האמת היא שאין שיר בלי פילטרים. ושכל שיר תחום וסגור במילים ובמנגינה שמסבירות אותו. וכך אכן צריך להיות. כי שירים הם בשביל בני אדם. ובין בני אדם צריך להסביר, אחרת, מה עשינו ומה הועלנו?
כמה צריך להסביר, זה כבר תלוי במידת האינטימיות בין אנשים. אתם מכירים אולי את הזוגות הנשואים הללו, נשואים שנים, שבמילה אחת, בקודים, מעבירים אינפורמציה של משפט שלם. או, לחילופין, תחשבו על כמה אינפורמציה שלא טעונה שום הסבר, עוברת בחיבוק אמיתי.
אם כן, אינטימיות תובעת פחות הסברים. היא אפילו נפגמת בהסברים. ואולי זו הסיבה שכשיהודי בא להיזכר בראש השנה בפני אביו שבשמיים הוא מדבר או שר דרך שופר. שזה הכי אינטימי שיש. אין מילים. אין מנגינה. אין הסברים ואין סיפורים. אני לא ככה ואני לא ככה. אני. זכור אותי כפי שאני.
וזה כל כך נחוץ ומתבקש שניקח את זה איתנו הלאה לתוך השנה הבאה וננסה לדבר גם בינינו דרך שופר. פשוט עירום וישר. הלוואי שננסה.
שנות טובות
נוף ילדותי ההולך ומתמעט. הגלויות המלבניות הללו עם פתיתי הזהב והציורים המתוקים בצבעים חיים שכותבים עליהן - "שתהיה לך שנה טובה" ו"שתצליח בכדורגל" ושאר דברים נחמדים ששמים במעטפה ושולחים בצרורות ומקווים כל יום אחרי הבית ספר למצוא בתיבת הדואר.
האספנים הגדולים נוטים להסכים עם הקביעה שמדובר במנהג נוצרי שמתחיל אי שם במחצית השנייה של המאה ה-19 שאומץ עד מהרה בידי קהילות ישראל. לעומתם, חכמי ישראל מצאו שורש וסימוכין למנהג היפה בפסוק - "ושאלו איש לשלום רעהו".
אני מבין שבשעת פרסום הרשימה זה כבר יהיה מאוחר מידי מלהפציר בכל אוהבי ושוחרי טובתי לוותר הפעם על האס. אם. אסים הנרגשים שהם מכוונים לעברי. אני מבין שהזמן דוחק וששיגור הודעת אס. אם. אס אחידה ואוהדת לכל יקיריכם חוסך זמן. אבל כבר אמר המשורר החכם קובי אור בשמו של משורר חכם אחר: "כשאני רואה אצן שגומא מאה מטר בזמן שיא וחותך כמה מאיות שנייה משיאו הקודם, אני שואל - ומה הוא הולך לעשות בזמן שהוא חסך?" שנה טובה ומתוקה לכולם. *