"ואלוהים ברא את האישה", ו' 22:00, יס 3
ביקורו ההיסטורי של פול מקרטני בישראל, הצית בקרב הביטל מניאקים הוותיקים את הוויכוח הנצחי: ג'ון או פול? ובמקרה של הביטלס, לא מדובר בשאלה בנוסח "את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא?".
כמי שגדל על לנון, אני מעז לומר שהשנים לימדו אותי להעריך דווקא את מקרטני. המוכשר, החרוץ, המקצוען. לנון היה מורד, הוא היה הניצוץ, אבל לו היה חי בינינו כיום, אפשר להניח שהיינו מתעייפים ממנו באופן שהיה גורע מתהילת עברו. אין דבר יותר פאטתי ממהפכן מזדקן.
בריג'יט בארדו למשל, היא דוגמה חיה למה שעלול לקרות לכוכבים בזקנתם. אבל איש לא ייקח ממנה את רגע לידתה הקולנועית. בדמות היתומה האומללה, המאוהבת באח אחד, אבל נאלצת להינשא לאח אחר, בסרטו של רוז'ה ואדים מ-1956. כשרואים את בארדו, קשה כמעט להבין איך צמחה במקביל בהוליווד, קריירה של אחת בשם מרלין מונרו. בריז'יט בארדו לא הייתה צריכה לבחור לעצמה שם במה שיישמע צרפתי, וגם לא ליצור מראה של בלונדינית יש מאין.
את מה שמונרו עשתה בדרך הקשה, היה לה בשפע באופן טבעי. אלא שאת הזעם שהפנתה מונרו כלפי עצמה, הפנתה בארדו המבוגרת יותר כלפי האחרים. בשלב כלשהו היא הפסיקה לשחק את המשחק והקיפה את עצמה בבעלי חיים, או כמו שכתב עליה פעם עלי מוהר (והלחין יוני רכטר) "כמו בריז'יט בארדו שתפסה כבר את העסק, השאירה מאחור את הטוב ואת הרע". *
חתונה מאוחרת
"עד החתונה", פרק אחרון, שבת 22:15, ערוץ 2
הקורבן הקודם של ההתעללות מהסוג הזה, הייתה "עבודה ערבית" המוצלחת, שקשת טרטרה אותה למוות על פני לוח המשדרים עד שאפילו אוהביה איבדו עמה קשר עין. אבל הנה באה רשת והוכיחה שבניגוד לשמועות בברנז'ה, היא דווקא יכולה לעשות כמעט הכל כמו האחות הגדולה והמוצלחת, ורצחה את אחת הדרמות הנעימות והאיכותיות שהיו כאן לאחרונה - "עד החתונה".
כמעט כמו המשברים שעוברים על הזוג הצעיר, אוהד קנולה וטל ליפשיץ (ההורסת), גם חייה של "עד החתונה" לא היו קלים כלל ועיקר. זה התחיל בחילוף שעות כפוי מול "הפוליגרף" (שהוכיחה שלפעמים צריך גם מזל: סדרות ריאליטי בזויות בהרבה הכינו את הקרקע למה שחטפו סוקניק ורשת מכל מיני צבועים), נמשך בהתמודדות עם רוקסן ואולה ששודרו במקביל ב"היפה והחנון", ואם בכך לא די - באה לפני שבועיים ליגת האלופות ונכנסה לאותה משבצת שידור, גם אם לא בדיוק עבור אותו קהל היעד.
אבל היו גם כמה כשלים אובייקטיבים בדעיכתה של "עד החתונה", בעיקר העובדה שאפשר היה לזקק אותה מתריסר פרקים (שהחלו לשעמם לקראת הסוף) למחצית. נדמה שהמסר הכי בוטה בהרגלי הצפייה של הדור המקוון מסרב להיקלט אצל הזכיינים. קהל הצופים לא בנוי עוד לסדרות של 12 פרקים, שנמתחות על פני שלושה-ארבעה חודשים. די, הפורמט הזה מת. "עד החתונה" הייתה יכולה להצליח מאוד בתקופה שבה שלט ערוץ 2 ביד רמה במרקע.
ואפשר שנשמע כאן גם צחוק הגורל: מבלי משים, מסמלת גוויעתה של "עד החתונה" את מה שעובר על המוסד שתחתיו (אולי) ביקשה לחתור. *