צת אחרי מחסום חווארה, קצת לפני הר ברכה, הטלפון במכונית של דובר מועצת יש"ע, ישי הולנדר, מצלצל. באותו בוקר התפוצץ מטען בפתח ביתו של פרופ' זאב שטרנהל, פצע אותו, והמתנחלים שוב נכנסים למוד פסיב-אגרסיב טיפוסי. "זה בטוח קטע של השב"כ", אומר האיש על הקו. "עוד פרובוקציה בסגנון אבישי רביב". הוגה הקונספירציה מנסה לשכנע את הולנדר לצאת עם התזה שלו לתקשורת, וגם יש לו "הוכחה": "למה איזה נער גבעות יודע מי זה שטרנהל?"
הולנדר מחייך וחולף על-פני שער ההתנחלות הר ברכה. הוא בדיוק מבקש להראות לנו שמה שמעסיק את מתנחלי 2008 אלה לא חומרי נפץ אלא בציר אלפי דונמים של כרמים, שצמחו על גבעות השומרון בשנים האחרונות, וגלגול הענבים העסיסיים לאחד מעשרת יקבי הבוטיק המשגשגים בין ירושלים לאלון מורה. יקבים שאת תוצרתם אפשר למצוא עמוק-עמוק בתוך הקו הירוק, במחוזות שעד לאחרונה נחשבו למאחזים בלעדיים של השמאל המנוון: מ"איש הענבים" ביפו העתיקה ועד אבי בן הירושלמי.
אלה הפנים החדשות של יהודה ושומרון, שהמתנחלים רוצים לשווק - קצת פחות עמונה, וקצת יותר בוקה גרגרי יער. ובאמת, צריך להודות שאחרי סבב שיחות וטעימות מיקב שילה ועד יקב תניא, נדמה לרגע שהמתנחלים החליטו לזנוח את הפסון המשופם מקדומים לטובת אפיל בורגני מתחדש בניחוח טוסקנה. ארץ ישראל כבר לא נקנית בייסורים, אלא ב-150 שקל לבקבוק, ולהתנחל בלבבות זה הרי הרבה יותר פשוט אחרי כוס קברנה סוביניון.
אלא שאצל המתנחלים כמו אצל המתנחלים, זה לא מספיק. על בציר השורה האחרונה בכרם שממערב להר ברכה, מתחת לבסיס הצבאי, עמלות ארבע בחורות צעירות. עם חצאיות מעל המכנסיים ומטפחות לראשיהן, הן מתקתקות עבודה, והארגזים הולכים ומתמלאים בענבי מרלו, שאו-טו-טו יועברו ליקב טורא (עד לא מזמן יקב "ארז", על-שם בעליו, ארז בן-סעדון) שבהתנחלות רחלים.
יעל הירושלמית לומדת ביולוגיה וכלכלה באוניברסיטה העברית; שיר-אל מחצור הגלילית היא סטודנטית לרפואה מאוניברסיטת תל אביב; קרן, מהגולן בדיוק גמרה תואר ראשון במתמטיקה; ורננה, מעפרה, לומדת ביולוגיה. הן עובדות בקבלנות: 70 אגורות לקילו ענבים. "לא צריך להיות יותר מדי אינטליגנט", מבהירה שיר-אל, "לוקחים מספריים וגוזרים".
חשבתי שסטודנטים עובדים במלצרות.
שיר-אל: "אנחנו פה בגלל עבודת האדמה".
יעל: "כי לא מספיק להיות אנשי רוח, צריך להיות גם אנשי מעשה".
שיר-אל: "כמו א' ד' גורדון. אנחנו עובדות את אדמת ארץ ישראל. גם הרב קוק מדבר על זה".
את תנופת הכרמים והיקבים באזור הן מפרשות כשילוב מצוין של יישוב הארץ עם היגיון כלכלי. "הדור הצעיר בהתנחלויות מתעסק בחקלאות הרבה יותר מדור הוריו", מבהירה רננה. "עבודת האדמה זו הדרך להתחבר לקרקע. זה החיבור הכי בסיסי ושורשי. הכי פשוט. האדמה היא לא רק נוף. כשאתה עובד אדמה אכפת לך אם ירד גשם. מה העונה. אתה חי את המקום, לא רק מסתכל בעיתון לבדוק מה מפלס הכינרת".
מאחוריהן, מפקח על עבודת הבציר צביקי סטרוק, בנה של אורית סטרוק, יו"ר ארגון זכויות האדם ביש"ע, ומהפעילות שבמתנחלי חברון. סטרוק, 25, נשוי ואב לשניים, מצויד בתלתלים פרועים, כיפה בכיס, חיוך עתיר כריזמה, מזג לקוני שובה ואקדח בחגורת המכנסיים. הוא מקפיץ את הטרקטור עוד כמה מטרים קדימה, מדביק את קצב העבודה של הבוצרות הזריזות. הוא למד לאהוב יין בבית. "אנחנו משפחה צרפתית במקור, אז יין זה יין יבש", הוא אומר, ורומז בעקיפין על חיבתם העממית של רוב המתנחלים ליין מתוק לקידוש.
"היה לי חלום כזה, להיכנס לעניין הכרמים, כבר מגיל 18", ממשיך סטרוק. "התחלתי לפני שלוש שנים בתור שכיר בכרמים בשילה, ואחרי פחות משנה נטעתי כרם ראשון, ואחרי שנה עוד חלקה ליד הבית, באש קודש, שזו שכונה של שבות רחל".
מאחז של שבות רחל?
"אפשר להגדיר את זה כך. מה אכפת לי. אבל החלקות שלי קטנות, לא כמו פה. עשרה דונמים כל אחת".
יש בכרמים שלך פן אידיאולוגי?
"אם לטעת עצים בארץ ישראל זה אידיאולוגי - אז כן. פן אידיאולוגי עתיק יומין".
בין יהושע למוסטפא
בתחנה הבאה, החווה האורגנית "גבעות עולם", עתיקות היומין חצובה באבן ממש, ומקבלת צביון מוחשי נטול שביב אירוניה. את המקום ייסד אברי רן, מי שנחשב למנהיגם הלא-רשמי של נוער הגבעות, לפני 12 שנה בקצה ההתנחלות איתמר מזרחה. גבינת שמנת "מהבוקר", ויוגורט אורגני טרי, מוגשים אל השולחן. "לפני 12 שנה לא היה פה דבר", קובע אסף קדרון, חתנו של רן ואמן אבן שיצירותיו מפוזרות בנדיבות על-פני החווה. "היו כאן גבעות וסירה קוצנית. זו אדמה בראשיתית, שחיכתה אלפיים שנה שעם ישראל יחזור אליה. הגבעה הזו יושבת על-פי קביעת הארכיאולוג אדם זרטל על מקום התנחלות מתקופת ההתנחלות הראשונה. נחלת שבט אפרים".
קדרון מונה את הישגי המקום: "חוות הביצים האורגניות הגדולה בארץ. 90% מהתוצרת האורגנית של תנובה היא מכאן. יש פה ארבעה דירי עזים, שיוצאים פעמיים ביום למרעה בשדות הפתוחים. הכול צמחייה ארץ-ישראלית. אנחנו מייצרים מעל שלושים מוצרי חלב שונים, שמועצת הגבינות בביקור פה אמרה שהם מהטובים במזרח התיכון. המוצרים משווקים ברשתות המובחרות, בחנויות טבע וללקוחות פרטיים".
אם האדמה בגבעות עולם היא כל-כך נהדרת, אז למה הייתה בה רק סירה קוצנית עד שהוקמה החווה?
"האדמה הזו שמרה על עצמה ולא נתנה את השבח שלה לעמים אחרים, שניסו לאורך הדורות להתיישב בארץ ישראל. תסתכלי על כתבי מארק טוויין. תראי שהארץ עזובה ושאי-אפשר לגדל בה דבר. כשעם ישראל מיישב את הארץ, היא נענית לו ומחזירה לו אהבה".
פורנוגרפיית הרגבים מגיעה לשיא בגל-עד שהקים קדרון במרכז החווה, שכולו בנוי "מאבנים עתיקות שאספתי ממקומות שיהושע בן-נון פעל בהם". הגל-עד עמוס בסמלים המעידים על הקשר הבלתי אמצעי בין עם ישראל ואדמתו. כתובת ההסבר נגמרת בקרשנדו מטלטל: "זכה דורנו, דור המקביל לדורו של יהושע, לשוב ארצה, לחיות בארץ חיי תקומה, ולפעול במדע, בחקלאות, בבניין, בכלכלה, במסחר, בביטחון ובאמנות. דור ששורשיו יונקים מנכסי עברו של העם הנבחר, ושארצו ועתידו לפניו".
אלא שקדרון אינו היחיד הרואה בעצמו חוליה בשרשרת היסטורית של מתנחלי ההר, תוך דילוג קליל על כל מי שהיה שם באמצע. תרבות הכרמים והיקבים כולה מהדהדת אג'נדה של חזרה למקורות. כל בעלי היקבים חוזרים ומזכירים שחבל הארץ הזה משובץ גתות עתיקות, כך שהם לא המציאו את הגלגל. "זהו אחד האזורים הקדומים בעולם שבהם ייצרו יין", מסביר עמיחי לוריא, היינן של יקב שילה. "מצאנו פסיפס בתל שילה, שיש בו קנקן עם ענבים ויין", מוסיף מאיר שומר, הבעלים של יקב שילה. "פסיפס מלפני 1,800 שנה".
"אם קוראים את סיפורי תקופת השופטים בתנ"ך פוגשים מקרוב את תרבות הכרמים שפרחה פה בזמן שהצרפתים עדיין ליהגו בניב גאלי ברברי", תורם את חלקו שיבי דרורי, היינן של יקב גבעות. "זה אזור קריר יחסית, עם לילות קרים בקיץ, שאלה תנאים מצוינים לכרמים. עכשיו האזור הזה מחדש את עלומיו".
דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע המצטרף לשלב הטעימות בסיור, מנדב הסבר משלו לתחייה יוצאת הדופן של יקבי השומרון. "אולי זה צ'יזבט", הוא פותח, "אבל מישהו הסביר לי שתעשיית היין אכן התקיימה ופרחה פה באזור לפני אלפיים שנה, אבל היא התנוונה כי המוסלמים לא שותים יין. ועכשיו היא חוזרת לעצמה".
"הדור החדש של המתנחלים זה דור שגדל לתוך מציאות קיימת", מוסיף דרורי. "השטח שלי, ולא צריך להתנצל. זה הבית שלי. יש לי שייכות אמיתית לקרקע. לכן עוסקים בחקלאות או בבנייה. חוץ מזה, הדור הזה הרבה יותר אידיאליסטי ופחות קרייריסטי. לא רוצים רק לגור פה, אלא בפועל לגאול את המקום משיממונו. לא רק ליישב את הטרשים, אלא להפוך לארץ חמדה. על כל דונם קרקע יש פה מאבק. אלה אדמות מדינה שנמצאות בחוזים מול החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית. יש ועדה חקלאית, שאני היושב ראש שלה, והיא מחליטה למי הולכת הקרקע - מי רציני ויעשה עם זה משהו, ומי כבר קיבל. הגענו למצב מצוין, שכולם חומדים את השטח. אנשים הבינו שאפשר לעשות מזה כסף".
אז הכרמים והיקבים זו הדרך החדשה לתפוס קרקעות?
"בעיניי זו הדרך הנכונה והחוקית לממש את הבעלות שלנו על הקרקע. ביהודה ושומרון יש שני מיליון דונם של אדמות מדינה, שנאכלים כל שנה על-ידי השתלטות ערבית בלתי חוקית. ואנחנו, ברשות, מממשים את הבעלות. כל עוד מדינת ישראל היא הריבון, ואם ירצה השם זה יהיה לנצח נצחים, אז אנחנו נממש את הבעלות".
"המתנחלים פשוט לא רואים איפה הם חיים", מוחה חגית עופרן, מרכזת פרויקט מעקב התנחלויות ב"שלום עכשיו". "הם מסתכלים על האדמות ורואים את יהושע בן-נון, אבל עיוורים לגמרי לקיומם של מוחמד ומוסטפא. יהושע כבר לא נמצא פה, מוחמד כן. הם מנפנפים בביצי החופש האורגניות שלהם, אבל שוכחים שהפלסטינים שחיים סביבם נמצאים בכלוב. הם לא קולטים איך הקמת הכרם שלהם דורסת את כל מה שחשוב לעם הפלסטיני, ונשענים על כך שמדובר באדמות מדינה כדי לנקות את המעשה".
ואלה באמת אדמות מדינה?
"מה זה 'אדמות המדינה' שדרורי מדבר עליהן? אלה אדמות פרטיות שהמדינה הכריזה עליהן כאדמות מדינה בזכות חוק שחוקק הסולטן העותמאני ב-1858. חוק שהרשה לו לקחת אדמות 'אם לא משתמשים בהן'. אלה לא אדמות מדינה. אלה אדמות מדינה כובשת, ולכן כל הכרמים והיקבים הנחמדים האלה הם בעצם סוג של גזל מתוחכם. המדינה גזלה מהפלסטינים את האדמה, ועכשיו דרורי יכול להגיד, 'זה של המדינה'".
ביקב של דניאלה וייס
יקב גבעות, שדרורי משמש היינן שלו, הוא המייפלאוור של יקבי השומרון. הוא נוסד ב-2005 במאחז גבעת הראל, ליד שילה. בעל היקב והמשקיע המרכזי הוא אמנון וייס, חותנו של דרורי, ובעלה של דניאלה וייס - לשעבר ראש מועצת קדומים ומהפעילות הרדיקליות ביותר בקרב המתנחלים, שרק בשבוע שעבר פורסם כי עוכבה לחקירה משטרתית יחד עם בעלה, בחשד שסייעו להסתיר חשודים בהצתת מטע זיתים פלסטיני. עוד הואשמה וייס בתקיפת שוטר.
מטריד? לא את דני דיין, שאינו מתאפק ופותח בסיפור: "בחג שבועות לפני כמה שנים אשתי ואני נסענו ל'יערות הכרמל'. באנו לארוחת הערב, והמלצר אמר שיש להם יין מצוין שלא מוזכר בתפריט, 'מיקב גבעתי'. שאלתי אותו אם הוא בטוח שזה יקב גבעתי, והוא אמר כן. מלצר דרוזי. אבל אני כבר ניחשתי וביקשתי ממנו שיביא בקבוק, וזה באמת היה מיקב גבעות. במוצאי החג התקשרתי לאמנון וייס וסיפרתי לו את כל הסיפור, והוא היה מאושר כמו תינוק".
"זו הייתה התקופה שהתחלנו למכור", מספר דרורי. "אנחנו מכוונים גבוה. קיוטו בתל אביב, מסעדת מול ים, מלון הילטון תל אביב. למלונות דן אנחנו נכנסים עכשיו. בנוסף אנחנו מייצאים לארצות הברית את סדרת הרודיון, ויש לה ביקוש מאוד גבוה".
דרורי, 35, בנו של הרב צפניה דרורי מקריית שמונה ואב לחמישה, התגלגל לייננות מתוך הדוקטורט שלו ("שעוד לא גמרתי") במדעי הצמח ("על עמידות הצמחים למליחות"), בפקולטה לחקלאות ברחובות. המנחה שלו במחקר הוא פרופ' עודד שוסיוב, שהוא יינן ובעלי היקב בכרמי יוסף. "את ה'רעל' לעניין ספגתי שם", מודה דרורי, ופותח את הבלנד המיוחד שלו: שרדונה קברנה סוביניון.
"הרעיון היה ליצור יין לבן עם טוויסט של 20% קברנה. מקבלים מזה יין כמעט לבן, אבל זה לוקח את השרדונה לכיוון כבד יותר. ממש צמיגי בפה. וזה גם נותן לו טרופיות מעניינת. באף יש לו מאפיינים של קצת תפוח, דבש ותות שדה, וקצת עפיצות, שזה לא אופייני ליין לבן. זה גם מה שמאפשר לאכול אותו עם מנות יותר שומניות".
את הסדרה הראשונה של השרדונה קברנה סוביניון מכר דרורי ל"מול ים". הוא קם ומוריד מהמדף בקבוק שעליו תווית של המסעדה היוקרתית. "כששלום מחרובסקי, הבעלים של המסעדה, הראה לי את התווית, אני קראתי עליה: 'היין הראשון של יקב גבעות והיינן שיבי דרורי. הרי שומרון הנם אזור גידול הגפנים האידיאלי והקדמוני ביותר בישראל (...) היין התיישן עשרה חודשים בחביות עץ אלון צרפתי חדשות'. הפאנץ' ליין היה כתב המלצה: 'מתאים לדגים ופירות ים'. אז אמרתי לו, 'שמע שלום, הכול בסדר, אבל אתה לא יכול לכתוב מתחת לשם שלי המלצה לשתות את היין עם פירות ים. אז הוא הדפיס את התווית מחדש. בלי פירות ים".
ואין לך בעיה שהיינות שלך נמכרים במסעדות לא כשרות?
"אין עם זה בעיה הלכתית. את יכולה למכור את היין בחנות כשרה ומישהו יקנה בקבוק וינסך את היין לעבודה זרה. אין לדבר סוף".
עשית שאלת רב בעניין?
"כן. כי לי היה קשה עם זה, אבל התגובה הייתה חד-משמעית, שאין עם זה בעיה. רוב היין שאנחנו מוכרים הוא למסעדות לא כשרות".
וכשאתה בא לבקר שם?
"זה לא קל. אני גם בידידות אישית עם בעלי המסעדות, וזה לא פשוט. אני יכול לשתות שם רק כוס מים. הם אומרים, 'נעשה לך סושי במיוחד בשבילך', ואני מתנצל ואומר להם תודה. חלקם באו לבקר ביקב, ואני רואה חשיבות גדולה ביצירת קשרים עם ציבור שלכאורה הוא הכי רחוק מהחזון הציוני החדש שלנו. דווקא דרך היין אנחנו מצליחים להגיע לשפה משותפת. לחברות ממש. שיחות בין 12 לאחת בלילה".
מדברים על יין?
"כן. על עולם היין, שהוא עמוס בפוליטיקות. על החיים, אמונה. הם אומרים, 'בוא חזרה אלינו'. ואני אומר, 'בואו אתם. אתם אלה שגרים בארץ פלשתים'. אבל כששותים יין מחיצות נשברות, זו מדיה נוחה להתקרבות, ואנחנו באים מהפן המקצועי, והשותפות הזו מייצרת חברויות".
יש גם מי שמחרימים
עמיחי לוריא היה קבלן שיפוצים מצליח, שראה בייננות תחביב. "יש לי יקב בוטיק קטן בבית, מ-2002". לפני שלוש שנים שכנע אותו מאיר שומר, עולה חדש ממקסיקו, שבדיוק סיים התמחות בפרקליטות המדינה ושרצה לעשות משהו אחר, להפוך את התחביב למקצוע. שומר שם את הכסף, ולוריא נידב את האף ואת החך. יחד הם הקימו את יקב שילה.
"חשבתי שיהיה יותר קל להיות יינן מקבלן, אבל טעיתי", אומר לוריא, אבל לא מצליח להסתיר את החדווה. שני-שלישים מהתוצרת שלהם הם מייצאים לצפון אמריקה ולדרומה. את השליש הנותר מוכרים בעיקר בירושלים, וקצת בחיפה ובתל אביב.
בביתו שבמעלה לבונה פותח לוריא שולחן. נתח קורנדביף, בטטות מדובשות וחומוס עבודת יד. זה עוד תחביב של לוריא: אירוח. "אני, הפגנות, זה לא הקטע שלי", הוא מסביר. "אני מזמין אנשים שיבואו אליי - לחומוס של יום שישי, מרק חורפי ביום חמישי. כמו אברהם אבינו. אני לא מנסה לשכנע, רק בואו אליי, תכירו אותנו". מחיר של אירוח כזה, אגב, שכולל לא רק ארוחה משופעת מנות ויין אלא גם "סיגרים קובניים מגולגלים ביד", נע בין 400 ל-600 שקל לאדם. "יש קבוצה מהרצליה שכבר הייתה פה שלוש פעמים. אנשים באים ואומרים לי, אתה לא נראה כמו מתנחל".
לא מזמן, מספר לוריא, הוא ביקר אצל רופא עור בירושלים. "ד"ר כץ", הוא מנדב. "הוא שאל אותי מה אני עושה, וכשסיפרתי לו, הוא אמר, 'בפעם הבאה תביא יין'. אז הבאתי. והנה, לפני כמה זמן מתקשרת מישהי מחברת תרופות, ואומרת, 'ד"ר כץ וחבר שלו שתו את היין שלך והמליצו לי לארגן סיור של חברת התרופות אצלך ביקב'. קבענו ל-18 בנובמבר. לא מעניין אותם שטחים ולא שום דבר".
לשומר, לעומת זאת, יש סיפור פחות עליז: "לא מזמן ישבתי עם אנשים ממוזיאון ישראל, שרצו לקנות מתנות לחג לעובדים. טעמו, התלהבו, גם מהטעמים גם מהמחיר. אחרי שבוע אני מקבל טלפון מהאחראי. יש בעיה. עובדת אחת אמרה שהיא לא יכולה לשתות יין של מתנחלים. במקום לסגור הזמנה של חמישים ארגזים לחגים, אמרו תודה רבה ואפילו על הטעימות לא שילמו".
"אין לי בעיה עם שמאלנים", מתערב לוריא, "הייתי בתערוכה בחיפה. בכל שלושת הימים שם, רק אישה אחת אמרה, וממש בנימוס, 'אתם מהשטחים? אני מתנצלת, לא שותה'".
שומר: "מחרימים את היין מהשטחים, אבל בבית מחזיקים סחורה שילדים בני 8 מייצרים בווייטנאם".
לוריא: "לא מזמן עשיתי עסקים עם ערבים ליד עפרה. כפר של סתתי אבן שהגיעו לשם מיפו. אז ביפו העתיקה גרים אנשים בבית ערבי שהערבי שגר בו עוד חי, אבל הם לא שותים יין מהשטחים. מי שרוצה להיות אמיתי עם עצמו, לא יכול לשתות שום יין בארץ. רמת הגולן זה גם שטחים, כך שאו היין עצמו או הענבים מגיעים מהשטחים, מהגולן, מגוש עציון, מהשומרון. תבדקי כמה יקבים נוטעים כרמים באזור שילה. הכרמים שלנו הם העתיד של היין בארץ ישראל. אז אם יש מישהו באמת רציני, שישאל את עצמו אם הוא יודע מאיפה הענבים של היין שהוא אוהב".
דרורי מעיד שגם יקב גבעות, שבבעלות משפחת וייס, לא סובל מחרמות ומנידויים המוניים. השמאל הישראלי מתנמנם באדישות. הוא חתם על עצומה נגד קיומה של אולימפיאדה בסין, ובזאת מיצה כנראה את קצבת המחאה שלו לעונה. "אנחנו לא מחביאים שום דבר, אבל אנחנו לא מדגישים את היותנו יקב מעבר לקו", אומר דרורי. "אני מניח שיש מי שמחרימים, אבל הם לא עושים מזה עניין. אנחנו גם לא מושכים אש, אנחנו נחמדים".
הפעם הראשונה שבה הוא כן נתקל בכתף קרה הייתה בתערוכת יין שאליה הגיע גם אלוף פיקוד מרכז, גדי שמני. "על מדים", משחזר דרורי. "הוא אמר שהוא בא לטעום את היקבים של הגזרה. הוא שאל אותנו מאיפה אנחנו, ואמרנו שאנחנו מגבעת הראל. ואז בא מישהו ואמר לשמני, 'מה אתה בכלל טועם את היין הזה?' אבל שמני הסתובב ועשה פרצוף כזה, שהאיש ברח משם".
אתה לא מבין את המחרימים?
"אם לי היו מביאים יין מסוריה, הייתי טועם. יין הוא חסר גבולות. חסר צבע פוליטי. אם יש יקב שמאלני, אז אני גם אטעם. הבעיה היחידה שיש לי היא עם מי שעושה יין רע. דניאל רוגוב, לדוגמה, הוא איש שאני מאוד מעריך. ישבתי איתו לשעה וחצי שיחה בנושא מה אדם מוכן לעשות מסיבות מצפון. הוא אמר שהוא מוכן לטעום הכול, אבל שהוא לא יבוא לבקר פה. אמרתי לו, 'אני מכבד אותך'. אני מעדיף אידיאליסטים על-פני אנשים שאין להם אידיאלים. ועדיין זה לא מנע ממנו לטעום את היין שלנו, וגם לתת לו ציונים טובים. זו צורת ההתנהגות הנכונה בעיניי".
המתנחלים לא קונים
יורם כהן, הבעלים והיינן של יקב תניא בעפרה, מקבל את פנינו עם מגבת למותניו. הוא בדיוק חזר מביקור במרכז הדביק, אז הוא ניצל את הבריכה הקטנה שבחצר שלו כדי להתרענן. הוא הולך להתלבש וחוזר אחרי כמה דקות עם חומוס, סיגרים ממולאים בשר, בירה ויין. בינתיים בתו הלל ובנו אנוש מתרגלים עלינו תקיעות שופר וצעדי קפוארה.
לכהן, 47, שבעה ילדים. תניא, שעל-שמה היקב, היא השלישית. שלוש מסדרות היין שהספיק לייצר מאז ייסד את היקב, בסוף שנות ה-90, נקראות גם הן על-שם ילדיו. הוא עצמו גדל בנתיבות. אחרי הצבא התגלגל לישיבת מרכז הרב. "אף פעם לא הייתי תלמיד ישיבה רגיל", הוא אומר. "לפני פסח נהוג להוציא הכול החוצה ולנקות. אז כשאני חזרתי, רשמתי מודעה שנעלמו לי שלוש קלטות: 'אורות התורה' של הרב מרדכי שטרנברג, 'הממלכתיות בישראל' של הרב צבי טאו, ו'המושלים בסווינג' של הדייר סטרייט".
מנין האהבה ליין?
"לא יודע. תמיד אהבתי לשתות יין".
בנתיבות של שנות ה-70?
"אבא שלי הכין תמיד יין נוראי. אימא שלי הייתה אומרת, 'יורם, תטעם'. ואני הייתי אומר, 'קחי את זה ממני'. אבל לא מזמן גיליתי תמונה שלי מריח כוס יין. כך שזה היה קיים בי. ולכן, כשהתחלתי לשלם 200-100 שקל לבקבוק, מתישהו באמצע שנות ה-90, הבנתי שאני צריך יקב משלי".
עם עשרים אלף שקל פנויים, שהרוויח מעבודתו כצלם, הוא זימן טרקטור שיחפור לו מרתף מתחת לבית, והחל לרקוח את היין שלו. "רציתי מאתיים בקבוקים. הבאתי ענבים מכפר עציון, ואז קניתי עוד חבית מדרום הר חברון, ועוד חבית מדולב. ככה טיפסתי ל-800 בקבוקים. חצי שנה אחר כך הוצאתי את היין והייתה בי שמחה ממש, אבל הבנתי שיש לי יותר מדי ושצריך לשווק. פחות בשביל הכסף, יותר כדי לראות מה אני שווה. נתתי בקבוק לחבר שלי, שהוא אח של השף רונן דברת-בלוך, וקיבלתי טלפון מרונן, תביא לי את כל מה שיש לך. ואז אנשים התחילו לחפש את היין".
ב-2003 הוא ייצר 4,500 בקבוקים. ב-2007 הוא כבר ישב על יותר מארבעים אלף בקבוקים. כהן אינו מהסס לדבר בשבחי היין שלו: "יש עליו נוכחות, הוא לא דרדלה. אני לא מכין יין לפי הספר. אני הולך עם הלב שלי, ואני יכול לומר בגדול שהיינות שאני מכין בלי הספר הם הרבה יותר טובים מאלה עם הספר. אני אוהב יינות עם גוף מלא, עם סיומת ארוכה. חוויה שזוכרים ממרחק".
עד כמה השכנים שלך בהתנחלויות מצטרפים לחגיגה?
"לפני שנתיים התקשרו אליי מעיתון 'בשבע', כדי שאפרסם בעיתון. אמרתי לזו שהתקשרה, 'תסתכלי ותבדקי אם יש סביבך אדם שקונה בקבוק לשבת במאה שקלים. כמה מקוראי 'בשבע' צורכים יין כזה? השורה התחתונה היא שזה לא שווה לי".
גם ביקבים האחרים מודים שפלח השוק המקומי טרם נכבש. "יין יבש זה טרנד חדש אצל ישראלים ויהודים", קובע שומר. "זה התחיל רק לפני עשרים-שלושים שנה. אלפיים שנה לא היה ליהודים מקום, אז הם היו עושים יין בבית. היו דופקים פנימה קילו סוכר, ומכינים יין לקידוש. לכן היהודים והישראלים התרגלו ליין מתוק. אבל יש בישראל מאתיים ומשהו יקבים, אז משהו משתנה פה".
"היין שלנו יקר, ולאנשים פה יש הרבה ילדים, וסדרי עדיפויות שונים", מסכם דרורי. "הם קודם יוציאו על חינוך, דלק למכונית, בית וארנונה. יש מעטים מהאזור שקונים את היין שלנו. פעם חיים גן, הבעלים של 'איש הענבים' בא לבקר אותי, ויצאנו החוצה עם כוס יין. עמדנו מעל היישוב והסתכלנו. ואז חיים שאל אותי, 'החבר'ה פה בכלל מבינים מה יש כאן?' הוא התכוון לשאול אם הם מבינים איזה שם יש ליקב.
"האמת היא שרובם לא מבינים. באים אליי חבר'ה ומבקשים יין ב-30 שקל. בשביל זה אני מחזיק יין בלי תווית, של בקבוקים שבתהליך הביקבוק שכחו אותם, ואין לנו דרך לדעת מה יש בתוכם. ככה הם מקבלים יין באיכות גבוהה במחיר נמוך מאוד. אני עושה זאת, כי כל אחד זכאי לצאת עם בקבוק, וגם כי יין זה טעם נרכש, ואם מישהו לא יטעם פעם אחת יין איכותי, הוא אף פעם לא ילמד לאהוב יין".**