הבית > אוסף של חפצים ורהיטים שאינם קשורים זה לזה מבחינת גודל, צבע וצורה פזורים בדירתו השכורה של הנריק רוסטוביץ ברמת-גן. כורסאות העור השחורות, שתי שידות חומות קטנות, שעליהן מונחים כל הספרים שכתב בעל הבית, ארונית עץ אפורה עמוסה בספרי אמנות וציור, שני פסלים של פני נשים אפריקניות מונחים על הרצפה ושולחן ענק הנושא את המחשב הביתי החדש - אינם מנסים להידמות ואינם נראים כאילו שהושקעה מחשבה בהנחתם יחד בחלל הסלון. הדירה אינה נראית כדירתו של עורך-דין מצליח ומוכר, אלא יותר כדירת סטודנטים. "זו דירת הרווקים שלי", אומר רוסטוביץ למראה הבעת ההפתעה על פני. "אני פרוד מאשתי 6 שנים, גר בדירה הזאת 4 שנים, והיו לי דברים יותר חשובים לעשות מאשר לרהט. בין היתר, לכתוב את הכרך השני, בן 1,600 עמודים, של הספר שלי".
בניגוד מוחלט לריהוט האקראי והפשוט, ניבטות מכל עבר תמונות שמן מגוונות עם דיוקנאות של בעל-הבית, כאלה שצייר בעצמו וכאלה שציירו חבריו; תמונות נוף, תמונות של נשים, בהן אישה ג'ינג'ית ערומה, תמונות של אמנים מוכרים ותמונות מופשטות שצייר בכלא אסיר שמרצה מאסר ממושך בגין הריגה. אין קיר ריק בבית. בפינה מוארת בסלון מוצב כן ציור, שעליו מונחת תמונה שבעל הבית נמצא בעיצומו של הליך יצירתה. כשבעל הבית עובר בין תמונה לתמונה, מציג את האמן ואת הרעיון שמאחוריה, עיניו נוצצות. "זאת האהבה שלי", הוא אומר כשהוא מציג דיוקן של בתו נפרטיטי, וכפל המשמעות מובן.
ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בפולין ב-1947. ב-1950 עלו הוריי ארצה והתיישבו ברמת-גן. מאז ועד היום לא עזבתי את העיר הזאת. אבי היה עורך-דין בפולין. כשעלה ארצה עשה את הבחינות של הלשכה ואת ההתמחות, ופתח משרד שעסק בתחום הנדל"ן. אמי היתה טכנאית רנטגן בקופת-חולים. יש לי אחות, דניאלה, צעירה ממני ב-10 שנים. גדלתי בבית ממוצע מבחינה כלכלית. לא היה חסר לנו שום דבר, אבל גם לא היו שום מותרות. להוריי לא היה רישיון נהיגה ולא היה אוטו בבית, וזה היה בסדר. כשקיבלנו את הטלפון הראשון שלנו, זה היה ממש היי-טק. פעם בשבוע הלכנו לקולנוע ושילמנו 30 גרוש.
"לאורך ילדותי עברנו 20 דירות בתוך רמת-גן. פעם אבי קיבל רשות מקבלן לגור באחת הדירות שלו, אחר-כך כבר קנינו דירה, מאוחר יותר עברנו לשכונה יותר טובה, וככה התגלגלנו משכונה לשכונה, מצפון רמת-גן למרכזה ולדרומה, 20 פעם. זה לא הפריע לי. "כילד לא היה לי שמץ של מושג מה אעשה כשאגדל. לא חשבתי להיות עורך-דין כמו אבי, ולא הקדשתי מחשבה לעתיד. בתיכון היו 3 מקצועות שהייתי טוב בהם: מתמטיקה פיזיקה וכימיה. הייתי ריאליסט מובהק והתקשיתי מאוד במקצועות הומניים, כמו ספרות ולשון. לא הבנתי מה המורים רוצים מהחיים שלי. ישבתי בכיתה כמו עב"ם. היו לי גדודים של מורים פרטיים שניסו להכניס לי לראש את המקצועות האלה כדי לעזור לי לעלות משנה לשנה, שלא לדבר על לעבור את הבגרויות".
הבחירה במשפטים > "כששרתי בצבא, בתקופת הכוננות שהייתה לפני מלחמת ששת הימים, יצאתי עם בחורה שלמדה באוניברסיטה. היא הייתה מספרת לי על הלימודים ועל האווירה באוניברסיטה. יום אחד בזמן שהיא דיברה התנתקתי ממנה אל תוך מחשבה שלי למשך 20-30 שניות, וכשהתחברתי שוב אמרתי לה את המשפט הבא: 'אני הולך להירשם ללימודי משפטים באוניברסיטת תל-אביב, אני הולך לעבוד במקצוע כעורך-דין עצמאי, ואחרי 10 שנים אני הולך לשנות כיוון למסחר במקרקעין. תוך 30 שניות ראיתי 20 שנה קדימה. זה היה ברק שפגע בי".
הפרעת קשב וריכוז > "יש לי הפרעת קשב ריכוז. זה אומר ש-90% מהמורים שהיו לי בחיי לא הבנתי על מה הם מדברים. הם דיברו ואני לא הבנתי מילה ממה שהם אומרים. המילים היכו בי כמו פטיש בראש. את ה-10% שהבנתי אהבתי וזכרתי כל מילה שהם אמרו. הייתי יושב שעה שלמה בשיעור, בעממי, בתיכון ובאוניברסיטה, לא רשמתי כלום, אבל החומר כמו נצרב לי בדיסק בזיכרון. הייתי ניגש לבחינה ושופך הכול בדיוק כמו שהמורים אמרו. יש לי זיכרון פנומנאלי, מה שנכנס לראש, לא יוצא. לא אחרי חמש שנים ולא אחרי 50 שנה. אני זוכר הכול בעל-פה, משנייה אחת של קריאה או שמיעה".
תחום ההתמחות > "מ-1976 אני מנהל משרד עצמאי. כשפתחתי אותו עסקתי בנדל"ן. לא כמו אבי. הוא עסק יותר בצד הטכני של הנדל"ן. אני הבנתי שנדל"ן זה תחום יותר רחב, שמתפרס על כל תחומי המשפט. אין תחום או תת-תחום בנדל"ן שאני לא בקיא בו. כשהעיריות התחילו לעשות שטויות בתחום הארנונה העירונית, החלטתי להיכנס לעומק בתחום הזה. העיריות לעיתים מוציאות לנישומים שומות ארנונה הזויות לחלוטין, במיליוני שקלים. העיריות משנות קונספט של שומת ארנונה ומחייבות את הנישום שבע שנים לאחור וזה נופל כרעם ביום בהיר על ראשו של הנישום. החלטתי להיאבק נגד התופעה הזו. פעם בוועדת הכספים בכנסת כינה אותי היו"ר "מר ארנונה'".
גדול השופטים > "ללא מתחרים, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק. בעבר, בהווה ובעתיד. הוא הפילוסוף הגדול של המאה ה-20. פעם ב-100 שנה, אולי יותר, נולד שופט כזה. אנחנו לא גדולים מספיק בשביל להבין את התובנות המשפטיות שלו. הספר שלו 'פרשנות במשפט' זאת פילוסופיה משפטית טהורה ונקייה מכל חוק, תפיסת עולם, מושג וקונספט חברתי רגעי".
המשבר הפיננסי > "מצד אחד, חלק גדול מההון של החברה הישראלית נמצא במניות אמריקניות, ולכן היא בצרות. מצד שני, הצרות לא אמורות להיות קשות כמו בארה"ב, במיוחד לא בתחום הנדל"ן. שיטת המימון שלנו שונה מהשיטה הנהוגה שם, ולכן אנחנו לא אמורים להרגיש את המשבר בעוצמה חזקה. אם בנק למשכנתאות בארץ נתן מימון בסדר גודל של 50%-60% אין לו בעיה. מה יכולה להיות הבעיה? שאנשים יפוטרו, ואז 10% מהלווים של הבנק יהיו חדלי פירעון. אז יהיו קשיים, אבל מזה לא מתמוטטים. אני לא רואה סיבה שהמשבר בארה"ב ישפיע על הנדל"ן בארץ, אבל יש מה שנקרא 'שיטת העדר'. הבהלה תהפוך למציאות. המגזר העסקי כן יסבול, חברות ייסגרו או יצטמצמו, והרבה נדל"ן עסקי בתל-אביב ישתחרר וייכנס לשוק. זה עשוי להוריד את מחירי הנדל"ן העסקי ב-20%-10%, אולי גם ב-30%. חברות מתכווצות, אבל אנשים לא כל-כך מהר מתכווצים, והם צריכים דירות".
ציור > "שנים אהבתי ציור וחשבתי שאולי יום אחד אצייר. לפני 26 שנים ליוויתי את אשתי לצילום פנורמי של השיניים בפתח-תקווה. כשהגענו הייתה לי חצי שעה פנויה שבה הייתי אמור להמתין לה. הרמתי את העיניים וראיתי חנות ציור מול קופת-החולים. נכנסתי לשם ואמרתי למוכר 'תן לי הכול'. לא ידעתי מה זה הכול, אבל ביקשתי. הוא נתן לי צבעים, מכחולים, מדללים, בדים, עפרונות. יצאתי משם עם שקית גדולה שלא היה לי מושג מה עושים עם הדברים שבה. כשחזרנו הביתה אמרתי לאשתי 'שבי', והתחלתי לצייר אותה. מאז לא הפסקתי לצייר. לפני שנתיים עשיתי תערוכה. כל הבית מלא בציורים, והמשרד שלי הוא גלריה לתמונות. יש שם 60-70 תמונות שלי ושל ציירים אחרים, שקניתי או קיבלתי, תמונות שאני אוהב".
אוכל > "אני אוכל את הארוחה הראשונה שלי בסביבות שמונה בערב. במהלך היום אני שותה קפה, תה או נס קפה עם סוכר, ואני לא רעב עד הערב. אני חסיד גדול של מטבחים ומאכלים מיוחדים, ואני מאוד בררן ושיפוטי באוכל, אבל זה לא אומר שאני צריך לאכול כל היום".
ספורט > "יש לי מוט מתח במטבח, שאני נתלה עליו ונמתח עד שאני נופל. זה הספורט היחיד שאני עושה, מתיחה. הרעיון מאחורי זה, זו המלחמה בגרביטציה בעזרת הגרביטציה. מאז שסיימתי את התיכון ואת שעורי ההתעמלות לא נגעתי בספורט. זה לא מושך אותי. אני איש של ראש, רוח ומחשבה".
פרודתי > "נישאתי בשנת 1973 ליהודית. היא למדה איתי בבית-הספר, אבל אף פעם לא יצאנו אחד עם השני. הכרנו המון שנים, ויום בהיר אחד הצעתי לה לצאת איתי לחו"ל כדי להתחתן. היא אמרה לי שחטפתי מכת-שמש. זה היה מוזר לה, כי היינו כמו אח ואחות. בסוף לא יצאנו לחו"ל, אבל כן התחתנו. עשינו טקס צנוע ברבנות.
"לפני 6 שנים החלטנו להיפרד, אבל לא התגרשנו. נפרדנו כידידים, ואנחנו ביחסים יוצאים מן הכלל. אנחנו גרים באותה שכונה ונפגשים הרבה. פעם-פעמיים בשבוע אני קופץ אליה, רואה איתה טלוויזיה, אוכל משהו קטן בעשר-אחת עשרה בלילה, וחוזר לדירה שלי בחצות. כל ערב חג אנחנו מבלים יחד כמשפחה, ובמהלך השבוע אנחנו יוצאים לקולנוע ולתיאטרון או נפגשים סתם בשביל לפטפט".
טלוויזיה > "אני מכור לטלוויזיה, אז בשביל להיגמל אין לי טלוויזיה בבית. זה כמו האלכוהוליסטים שנגמלו ואסור להם לשתות אפילו יין קידוש. כשאני רוצה לראות טלוויזיה אני הולך לביתה של פרודתי. ביום שנפרדנו היא לקחה את הטלוויזיה, ואני את החוט המאריך. היא לקחה את כל מה שהיה בבית, עזרתי לה לסדר את הבית החדש, ולי נשארו הבגדים שלי והמחשב. האמת, לא רציתי שום דבר, ובטח לא את הטלוויזיה".
מאמין באלוהים > "יש לנו 3 שעות לדבר על זה?"
יש לנו 3 דקות.
"אני לא מוכן לדבר על אלוהים 3 דקות, אבל יכול לומר שאני לא מאמין בכלום. לא באלוהים, לא בחיים שאחרי המוות, לא בכוחות עליונים, לא בגלגולי נשמות, לא במטפיזיקה, לא באסטרולוגיה, ממש בכלום. הדבר היחיד שאני מאמין בו זה גרביטציה, כי כל פעם שאני משחרר משהו הוא נופל על הרצפה, ובפיזיקה שהיא מדע מוכח. אני אוהב את התנ"ך אהבה גדולה. את השפה, את הרעיונות שיש בו ואת הקונספט של היהדות. בעיניי אני היהודי הכי יהודי שיכול להיות, כי אני מתחבר לתנ"ך, שהוא הספר האהוב עליי ביותר".
בגדים > "יש דברים בלבוש שלי שנראים מוזרים לחלק מהאנשים. בעבודה אני מקפיד מאוד על הופעה אלגנטית. אני מקפיד ללבוש חולצות מחויטות בלי כיס. חולצות ארוכות אפשר למצוא עם כיסים ובלי כיסים, אבל אין דבר כזה חולצות קצרות בלי כיסים. אז אני קונה חולצה ארוכה ומקצר אותה, כדי שלא יהיה כיס. אני הולך עם שלייקס כבר 35 שנה, כדי שהמכנסיים לא יפלו לי. אני קונה מכנסיים שגדולים ממני בשתי מידות כדי שהם לא ילחצו לי על הבטן.
"ביום-יום, כשאני מחוץ למשרד ומיום שישי ועד ראשון בבוקר, אני לובש רק שרוואלים וטריקו. אלה בגדי החג שלי. אין לי ג'ינס בכלל. כשאני מוזמן לאירוע מפואר, יוצא לתיאטרון או הולך לחברים, אני לובש שרוואל וטריקו. אני מאוד מחובר לבגדים האלה. זה אני האמיתי. כשאני מוזמן לחתונה ואני מרחם על החתן והכלה, אני לובש שרוואל שחור חלק. זה מה שנקרא סולידי אצלי".
אלמלא הייתי עורך דין > "הייתי כימאי, פיזיקאי, רופא או פסיכיאטר. לימדתי את עצמי רפואה. 40 שנה אני קורא ספרי רפואה. אני קורא את העלונים הרפואיים, את הפליירים שמצורפים, אני קורא את כל מה שכתוב שם. אין דבר ברפואה שלא מעניין אותי".
בעוד 10 שנים > "אני לא מאמין שאני אעזוב אי פעם את עריכת-הדין, כי זו אהבה מאוד גדולה שלי. אני מקווה שיהיו לי מספיק כוח וחריפות להמשיך לעסוק במקצוע, ובמקביל לעסוק בציור ולבקר במוזיאונים ברחבי העולם".
לא יודעים עליי > "אנשים לא מכירים אותי. התדמית שלי היא של משפטן אבל יש לי צדדים רבים ושונים ותחומי עניין מגוונים מאוד, ביניהם היסטוריה של המאה ה-19, ציור, אני מנגן בכל מיני כלים ועוד. אנשים מכירים רק צד אחד שלי".
עוף מוזר > "כולם בברנז'ה המשפטית ובכלל חושבים שאני עוף מוזר. יש קונצנזוס בעניין הזה".
איך אתה מקבל את זה?
"בכיף. אני באמת שונה".
רזומה > עו"ד ד"ר הנריק רוסטוביץ (61). נולד בפולין ומתגורר ברמת-גן. חי בנפרד מאשתו יהודית ואב ל-3 ילדים: אתגר, אוריאן ונפרטיטי * בעל משרד עוה"ד הנריק רוסטוביץ * מהכותבים הבולטים בתחומי מיסוי נדל"ן. כתב 13 ספרים, בהם הספר הראשון בתחום הארנונה, "ארנונה עירונית", ומאות מאמרים * מוכר בעיקר בעקבות מלחמותיו המשפטיות בעיריות וברשויות מקומיות * בשנת 1982 החל לצייר בשמן על קנווס ולפני שלוש שנים ערך תערוכה של ציוריו.