"ואתה יודע מה הזמן הכי טוב להבריח סמים? כשיש חגים או אירועי ספורט חשובים. הבכירים במכס או במשטרה שחררו את עצמם הביתה, ומי שנשאר הם אלה בלי הניסיון, וגם הם שבוזים מדי בשביל לשים לב למה שנכנס. הרבה יותר מעניין אותם לראות טלוויזיה או לדבר בטלפון עם החברה. הבאתי המון סמים ככה". מבריחים ומלביני כספים, הוא אומר, הם מומחים גדולים בפסיכולוגיה.
יש כאלה שיודעים לספר סיפור, ויש כאלה שיש להם סיפור לספר. לקנת' ריג'וק יש גם וגם. ריג'וק, 59, חייל מארינס משוחרר שנלחם בווייטנאם ובקמבודיה, בעל עיטור כוכב הברונזה, שימש במשך שנים כמלבין כספים עבור המאפיה בארצות הברית, בעיקר כספי סמים ממרכז אמריקה ומדרומה, עד שנתפס, ישב בכלא, ועבר לצד השני של רשויות החוק. היום הוא רודף אחרי אותם אנשים שאיתם עבד, ומשתדל להמשיך ליהנות.
הסיפור שלו הולך בערך ככה, ומתחיל תמיד עם האמירה: "עשיתי כמה בחירות לא טובות". כשהשתחרר מהצבא למד משפטים במיאמי, והחל לעבוד במשרד עורכי דין גדול. כשהיה בסביבות גיל 30 התגרש - היום הוא נשוי בפעם השלישית, "אי-אפשר להיות פושע ולקיים חיי משפחה". אחרי הגירושים, "נשארתי בלי כלום", חיפש מקום לגור בו. שתי בחורות שהכיר בבר בדיוק חיפשו שותף, והוא הצטרף בשמחה, "רק עד שאסדר לעצמי את העניינים".
מיאמי של 1979 לא הייתה עיירה מנומנמת. נכון יותר יהיה לומר שהיא הייתה עיר החיה, מתדלקת, מתפרנסת ומשתמשת בקוקאין. כל הזמן ובכל מקום. "בשבילי", אומר ריג'וק, "זה היה סיפור לא נגמר של מועדוני לילה, מסיבות, סמים, והרבה מאוד אלכוהול". אבל לא רק מסיבות. גל של פשע שטף באותם ימים את מיאמי, הרבה בזכות הגעתם של 125 אלף פליטים קובניים שהציפו את העיר באדיבות פידל קסטרו. ראו "פני צלקת" בכיכובו של אל פצ'ינו.
אחרי כמה זמן אחת הבחורות נפצעה בתאונת אופנוע, עברה לגור בבית אחר, אצל חבר, והרימה טלפון לריג'וק. "יש פה חדר שינה נוסף", אמרה לו, "כדאי לך לבוא". ריג'וק, שבדיוק נפרד מעוד בחורה, חשב שזו הזדמנות טובה לשנות אווירה, וכך הכיר ריג'וק את וויליאם בייקר. ביל. לא עברו שתי דקות, והשניים הפכו לחברים הכי טובים. בכל זאת, שניהם שירתו במארינס בווייטנאם.
בייקר דיבר ספרדית שוטפת. לפרנסתו, סיפר לחבר החדש שלו, עבד כמורה לספרדית. ריג'וק מעולם לא ראה את בייקר עובד ולו דקה, אבל הוא לא הטריד את עצמו בשאלות כמו איך מורה לספרדית שלא עובד אף פעם מוקף כל הזמן בבחורות יפהפיות ובאנשים עם חליפות עסקים ובליטות משונות מהכיסים, שנוטים להגיע לביקורים בשעות לילה מאוחרות מרחבי ארצות הברית. "ראיתי אותו עושה חיים. היה לי מעניין. נשארתי".
אחרי כמה זמן נפל לו האסימון. זה קרה כשבשתיים בלילה דפקו בדלת אנשים, נכנסו הביתה עם מזוודה ובה שבעה קילוגרם קוקאין, והתיישבו בסלון (ריג'וק ישן באותם הימים על הספה, אבל זה לא הפריע להם). לא עברו שתי דקות, והוא עוד משפשף את העיניים, ומהדלת האחורית נכנסה עוד חבורה עם מזוודה, ובה משהו כמו 6 מיליון דולר. כל חבורה טעמה מהסחורה של החבורה השנייה, העסקה נשלמה, ושתי החבורות נעלמו אל תוך הלילה כלעומת שבאו.
"יכולתי להתרחק במהירות מכל מגע עם סחר בסמים", הוא אומר, "אבל באותם ימים הייתי חלק מהאופוזיציה החזקה נגד המדיניות הממשלתית נגד סמים, ירושה משנות ה-60. האמנתי שמדובר בפשע ללא קורבנות, ושלמדינה אין זכות להתערב בענייניו הפרטיים של האזרח". חוץ מזה, כמו הרבה ותיקי מלחמת וייטנאם, גם הוא חש ניכור כלפי המדינה ומוסדותיה.
ריג'וק המשיך לעשות חיים עם החברים החדשים שלו. בימים הוא שמר עדיין על העבודה הקבועה שלו במשרד עורכי הדין - משרה שעליה שמר לאורך כל שנותיו כמלבין כספים בשירות הפשע המאורגן - אבל בלילות ובסופי שבוע חגג כמו משוגע. לאט-לאט החברים החדשים התחילו להשתמש בשירותיו. זה התחיל בעניינים חוקיים לגמרי. זה רוצה לקנות סירה, ההוא רוצה למכור דירה, סדר לי פה, סדר לי שם, דברים מהסוג הזה. עד שיום אחד הגיע אחד מחבריו החדשים, בחור בשם מרק בלייקר, בן של פונקציונר הוליוודי שמצא את עצמו עושה הון מהברחת מריחואנה משובחת מג'מייקה לפלורידה. בלייקר שם על השולחן של ריג'וק מזוודה עם 6 מיליון דולר, ואמר לו, "תלבין לי את זה".
לריג'וק הייתה היכרות מסוימת, במסגרת עבודתו, עם מקלטי מס בקריביים. באותם ימים, הוא מספר, חברה אמריקאית יכלה לחסוך עד 95% מס אם פשוט רשמה את עצמה כממוקמת ברפובליקה הדומיניקנית, לדוגמה. "בנקודה הזו בחיי", הוא מספר, "לא היה לי כלום - לא אישה, לא כסף, לא בית. יכולתי לומר לו, 'לא, קח את הכסף'. אבל לא עשיתי את זה. מצד שני, בחיי שלא היה לי מושג איך מלבינים 6 מיליון דולר, אבל בכל מקרה לקחתי את הכסף". זו הייתה תחילתה של קריירה מופלאה בתחום הלבנת הכספים, שנמשכה קצת יותר מעשור.
כולם מתים מזמן
הבעיה הראשונה שריג'וק נתקל בה הייתה, מן הסתם, איך עושים את זה. בשביל דברים כאלה לא מספיק חברים. מזל שיש משפחה. וגם במשפחת ריג'וק, כמו בכל משפחה, הייתה כבשה שחורה. בן דוד עבריין, מאלה שנולדים עבריינים, אחד כזה שכשמשפחתו רשמה אותו לאחד מהקולג'ים היקרים בארצות הברית, הדבר הראשון שעשה היה לגנוב ספר מספריית הספרים הנדירים ולנסות למכור אותו. בן הדוד השתחרר בדיוק מהכלא, אחרי תרגיל עוקץ לא מוצלח שבמסגרתו ניסה לעקוץ את הקובנים ב-8 מיליון דולר, והפנה את ריג'וק לאחד, בילי הרברט. "הייתי מופתע. הכרתי את הרברט כאחד מעורכי הדין המשפיעים והגדולים במיאמי. אז למדתי עוד שיעור חשוב: כל אחד עושה משהו מהצד".
הרברט ישב באנגווילה, אי קריבי קטן ששימש כגן עדן למבריחי כספים, שם שימש לא רק כמלבין אלא גם כשר החוץ, כשגריר ארצות הברית וכשגריר האי באו"ם. הצעד הראשון של ריג'וק היה להקים חברת קש באנגווילה. אחר כך שלח את הפושעים להתלבש כמו בנקאים ("רושם ראשוני זה הכי חשוב"), ושכר מטוס קטן עם טייס מוותיקי מלחמת העולם השנייה, "אחד שיטיס אותך לכל מקום בלי לשאול שאלות, כל עוד אתה לא לוקח עליך סמים". החבורה טסה לאנגווילה, אי בגודל 91 קמ"ר ועליו 300 בנקים, רובם ככולם מפוברקים לחלוטין. החבורה טסה עם 6 מיליון דולר. פקיד המכס פתח את המזוודה, ראה שיש שם הרבה מזומן, ואמר, "תעברו בבקשה". בכל זאת, מדובר היה בפרנסה העיקרית של המקום באותם שנים.
כשאני שואל אותו אם אין לו בעיה לפרסם את כל השמות האלה ברבים הוא מרגיע אותי: הם כולם מתים מזמן. "בכלל", הוא אומר, "אין סופים טובים בסיפורים האלה. או שאתה מת מסמים, או שרוצחים אותך, או שאתה נמק בכלא. הפשע הוא מעסיק שוויוני מאוד".
אחרי העסקה הראשונה ראה ריג'וק - ויותר מזה, ראו לקוחותיו - כי טוב, והעיסוק התרחב. "התפתחתי", הוא אומר. עוד לקוחות, עוד עניינים. זה כבר לא רק מזומנים, עכשיו הוא כבר מזייף דרכונים, רוכש חברות בכל העולם ומוכר אותן, ומתחיל להסתובב עם הגדולים. אחרי כמה שנים כאלה התחילו לשים אליו לב גם מרשויות החוק, אבל כמו שהוא אומר, "הייתי טוב, ממש טוב. אף פעם לא תפסו אותי. הייתי מקצוען אמיתי".
עיניו, למרות שהוא אינו מודה בזה, נוצצות כשהוא מספר על חיי הפשע. סירות מפוארות, מטוסים פרטיים, מסיבה שלא נגמרת. הוא חוזר ומדגיש ש"הרבה יותר כיף לתפוס את הפושעים מלהיות פושע", אבל איך שהוא הזיק נעלם מעיניו כשהוא מספר על עבודתו עם החוק. בין השורות בסיפור שלו, שאותו הוא מפרסם בבלוג שלו (כדאי מאוד לקרוא: www.world-check.com/confessions), צצה גם אכזריות גדולה: פה שורפים מישהו בתוך האוטו שלו, שם מוציאים להורג מישהו אחר, כל אחד מלשין על האחר בשעת המבחן, כל קריירת פשע שכזו נקטעת. תמיד יהיה מישהו אכזרי יותר, טיפש יותר.
אבל העסק המשיך להתגלגל וריג'וק המשיך לעשות חיים. נכסים בדרום אמריקה (ונצואלה היא כמעט אובססיה עבורו), הרפתקאות במזרח אירופה, יו ניים איט. "חיי הפשע מלאים סיכונים ואתגרים. כל יום יכול להיות היום האחרון".
זה כיף?
"כן, זה כיף. כמו להיות חייל. זה גם מפחיד".
"הבנתי שאין כבוד בין גנבים"
בסוף גם ריג'וק נפל. הוא לא עשה שום טעות, אבל אחד מברוני הפשע, שעבורו הלבין כספים במשך עשור שלם בנאמנות, כמו שהוא מקפיד להדגיש, נתפס ונדון לשלושה מאסרי עולם ועוד 250 שנה בכלא. על מנת להפחית מעונשו, מסר הקרימינל את ריג'וק לרשויות.
ריג'וק, שבאותם ימים כבר הפנים את העובדה שאין מחר בביזנס הזה, ושכל רגע יכולה לבוא הדפיקה בדלת, אם לא מהחוק אז מהמתחרים, מספר שבזבז את כל הכסף שלו. מיליונים. "הייתי בטוח שלא אחיה עד גיל 40".
בסוף, ב-1990, הדפיקה הגיעה. אבל ריג'וק ידע עוד דבר: אם אתה רוצה לשרוד גם אחרי התפיסה יש דבר אחד שאסור לך לעשות: להלשין. גם כשסיפרו לו בדיוק מי הלשין עליו, לא נשבר. מה שכן, הוא נעלב: "הבנתי שאין כבוד בין גנבים". אחר כך הוא בכל זאת סיפר לחוקרים משהו, אם כי הקפיד לא להלשין על הגדולים באמת, הודה באשמה, ועונשו הופחת מ-25 שנה לארבע שנים. הוא נשלח לכלא, שם עבד כמורה למתמטיקה.
בנקודה הזו מתחיל הפרק השלישי בחייו. אחרי משהו כמו חצי שנה בכלא בא לבקר אותו סוכן ממשלתי. אתה כל-כך טוב במה שעשית, אמר לו, חבל שתתבזבז. בוא תעזור לנו לטרפד מזימה גדולה של הלבנת הון מארצות הברית לשווייץ, ועונשך יופחת לשנתיים. ריג'וק קפץ על המציאה ותרם מהידע שלו.
הזמן חלף, וריג'וק יצא מהכלא. "שוב נשארתי בלי כלום, כמו לפני עשור. איבדתי את רישיון עריכת הדין, אשתי עזבה אותי, לא הייתה לי עבודה, וכולם שנאו אותי. לא ידעתי מה לעשות". הוא לא רצה לחזור לפשע, מה גם שבכל מקרה הוא היה שרוף בעולם הזה. ומאחר שהדבר היחיד שהוא יודע לעשות זה להלבין הון, הוא חזר לאותו הסוכן שביקר אצלו בכלא, ופתח בקריירה שנייה: ללמד את השוטרים על העסק. "הם היו בהלם ממני", הוא אומר.
כך העביר ריג'וק את שנות ה-90, עובר מסוכנות חוק אחת לאחרת ומלמד "איך לתפוס את הבאד גייז". פה ושם גם שחזר את הריגושים הישנים ועבד כסוכן כפול, הלבין כספים ומסר את הפושעים, גם עבור רשויות החוק, גם עבור תחנות טלוויזיה. הוא אומר שהיה לו כיף. באותם השנים הוא גם העיד שלוש פעמים בפני הקונגרס, אימן סוכנים כפולים, כתב ניירות עמדה, ושימש כעד מומחה בתיקים של הלבנת הון.
הסודות באותיות הקטנות
ב-11 בספטמבר 2001 הכול השתנה. לא רק העולם, גם הקריירה של ריג'וק. כל הדגש סביב הלבנת ההון עבר מתעשיית הפשע והסמים אל התמיכה בטרור, נחקקו חוקים חדשים נגד הלבנת הון, והמגזר הפיננסי נדרש לשים עין על כל העברת כספים חשודה. מעבודה מול רשויות החוק התרחב ריג'וק גם אל השוק הפרטי, והפך ליועץ פיננסי בתחום הלבנת ההון. ה-11.9 הוליד לא מעט חברות בתחום המעקב הפיננסי, וריג'וק הצטרף אל אחת הגדולות שבהן, WorldCheck, שבה הוא משמש עד היום בתפקיד "יועץ בענייני פשיעה כלכלית".
הוא מתעקש למצוא קסם והדר גם בעבודתו החדשה, וקשה שלא להאמין לו, אבל מצד שני חייבים להודות שזה נשמע קצת יותר משעמם. היום הוא מבצע בדיקות ציות (Compliance) להשקעות, בודק ומעדכן רשימות שחורות של גופים ומשקיעים. מה שבעצם הוא עושה זה לקרוא המון עיתונים ולחפש בהם רמזים. "אני לא קורא עיתונים כמו כל אחד אחר", הוא מסביר. "הכותרות לא מעניינות אותי. אני מחפש את הדברים הקטנים והשוליים, את כל מה שיכול לעניין מלבין כספים". למשל, אם נכתב על מדינה שבתוך שלוש שנים תצטרף לגוש האירו - עבור המלבינים זו הזדמנות פז.
ריג'וק מספר על ההשתכללות של המלבינים, שנורא אוהבים את הטכנולוגיה. "כבר ב-1982 ארגוני הפשע שעבדתי איתם עברו למשרד 'ללא נייר'. הפעם הראשונה שראיתי לפטופ הייתה אצל מבריח סמים". גם היום הם ממשיכים להשתכלל עם הטכנולוגיה. לדוגמה, שיטה חדשה להלבנת כספים היא דרך משחק המחשב "סקונד לייף", מרחב שבו ניתן לברוא ישויות וירטואליות וגם להקים עסקים. הפשע המאורגן, מתברר, מאוד אוהב את "סקונד לייף", בעיקר בזכות זה שאפשר להפקיד דולרים למשחק, להמיר אותם ללינדן (המטבע הווירטואלי), ואז למשוך אותם בחזרה, כדולרים, מכל כספומט.
הוא מספר גם שבכל פעם שמתרחש אסון טבע, הוריקן או צונאמי, מקימים ארגוני פשע עמותות צדקה פיקטיביות להצלת היתומים או משהו בסגנון, תורמים לעצמם את כל הכסף, ואחר כך מוציאים אותו, פטור ממס, או תורמים אותו לעצמם.
אני שואל מה ההבדל, אם יש, בתחום הלבנת הכספים, בין סמים וטרור. "זה שונה", הוא עונה. "אחר סמים קל יותר לעקוב מאשר אחר טרור. טרור הוא גם יותר זול להפקה. עוד הבדל חשוב הוא שבסמים מלבינים את הכסף שנכנס, בעוד שבטרור מלבינים את הכסף שיוצא, מה שמקשה על המעקב".
מסקנות?
"לקח לי שנים בעסקי הסמים להבין שבעצם משני הצדדים של החוק מדובר באנשים די דומים. אנשים שלא רוצים עבודה של תשע עד חמש, אנשים שאוהבים לקחת סיכונים, שאוהבים את ההתרגשות. ברטרוספקטיבה, זה מה שקרה לי. זה, וכמובן שעשיתי כמה בחירות רעות". **
