זהו התמכרנו. אנחנו רגילים לשידורים חיים נון סטופ וכל הזמן. אם פעם היו עוצרים שידורים בטלוויזיה אחרי שהיו מתרחשים מאורעות מיוחדים, הרי שהיום ערוצי הטלוויזיה השונים עוצרים את השידורים בכל מקרה - מי עצר ראשון את רצף השידורים ופתח אולפן פתוח - זו התחרות היחידה.
ומה יש להם להראות לנו כל כך הרבה שעות ברציפות? חלילה לנו לזלזל בפעולת צבא ההגנה לישראל ברצועת עזה. יש מי שיצדד במבצע ויש מי שיתנגד לו.
אבל האם אנחנו באמת זקוקים ל-24 שעות רצופות של שידורים חיים ובעיקר חוזרים משטחי ההפצצות בשני הצדדים? האם זה לא יותר משטיפת מוח?
פעם, במלחמת המפרץ למשל, היו מראים בטלוויזיה תוכניות בידור בשביל להפיג את המתח, לבדר, לא לתת לפחד לאכול אותנו. ואילו היום, מתחרים השדרים ביניהם מאחורי מי מהם תיפול רקטת קסאם, ואיזה ערוץ יראה יותר אזרחים בורחים ומי יצליח לתפוס בשידור חי מטוס קרב של חיל האוויר מפציץ.
מציאות הריאליטי
מציאות הריאליטי שאנחנו חווים - החל מתוכניות המציאות סרות הטעם, דרך שידורים חיים באינטרנט של החיפוש אחר הילדה רוז פיזאם וכלה באנשים ישנים מעבירה אותנו על דעתנו. אנחנו רוצים הכל כאן ועכשיו, סיפוקים מיידיים.
נגמר "האח הגדול", "הישרדות" לא שובר שיאי רייטינג, וכנראה צריך בידור חדש כדי לרתק את הצופים למסכים, ומה יותר טוב ממלחמה?
אם יש משהו שאפשר לבקש מערוצי הטלוויזיה השונים היא שיניחו לנו. תנו לנו מספרי חירום, תנו לנו הודעות רשמיות, תרגיעו אותנו, אבל די לשטיפת המוח. דווחו כשמשהו מתרחש.