שני דיסקים מחודשים מחזירים אותנו לביגבנד ולסווינג הקריר והמתוזמר בקפידה, כמו שקאונט בייסי ואוליבר נלסון יודעים לעשות. בעצם מדובר ב"מיני" ביגבנדס, ליתר דיוק.
"Basie at Birdland" (הוצאת בלו נוט) הוקלט במועדון הניו-יורקי בקיץ 1961, בליווי אותנטי של שקשוקי צלחות וצחקוקי הקהל. התזמורת של קאונט בייסי (1904-1984) הייתה למוסד בג'אז, עוד בתקופה שבין מלחמות העולם, ודרכה עברו דורות של גדולי ג'אז.
הקלטה זו נחשבת למאוחרת יחסית בדיסקוגרפיה של התזמורת, שזהו יתרון באוזניי, מאחר שאיכות הסאונד יוצאת מן הכלל, וכן העיבודים ורוב הקטעים נכתבו על-ידי הגברדיה הצעירה דאז, כמו ניל האפטי, ארני וילקינס וקווינסי ג'ונס, ומעניקים לתזמורת את הצליל ה"קולי" ברוח התקופה. אם כי בייסי מצליח לשמור גם על הסווינג הישן והטוב בעזרת האקורדים הקצביים של הגיטריסט פרדי גרין והמתופף סוני פיין, המזוהים עם התזמורת כבר מראשיתה.
בהרכב המצומצם יחסית (15 נגנים) לצד בייסי בפסנתר, ישנם שמות כמו ת'ד ג'ונס וסנוקי יאנג בחצוצרה והטרומבוניסט בני פאוול, ובסוללת הסקספונים נמצאים פרנק ווס ופרנק פוסטר הצעיר, לצדו של באד ג'ונסון הוותיק.
הקטע שאהבתי במיוחד הוא "Segue in C" עם קטעי סולו בטנור החם של ג'ונסון יחד עם הטרומבון המעומעם של קואנטין ג'קסון, כשפרנק ווס, שכתב את הקטע, נשמע בטונים הגבוהים עם חליל הצד הנפלא שלו.
כאות ליציאה להפסקה ולסיום ההופעה, מבצעת התזמורת את "One O'clock Jump" הידוע, שתמיד מזכיר לי סרטים דוקומנטריים ממלחמת העולם השנייה.
אין רגע דל
את "Fantabulous" הקליטה התזמורת של אוליבר נלסון (1932-1975) במארס 1964 - באותה שנה שבה הקליט נלסון גם את "The abstract truth" שנחשב לאלבום מופת, אם כי זה הראשון לא נופל ממנו. את האלבום חידשה חברת verve באותה מתכונת שבה יצא תקליט הוויניל המקורי, דהיינו באותו זמן שמע, שלא כמו באלבום של בייסי שבלו נוט דאגה לכלול בו את קטעי הנפל כדי למלא את הזמן שתקליטור יכול להכיל.
נלסון, שכתב את רוב הקטעים, מוביל הרכב בן 12 נגנים בסקסופון-טנור שלו, לצד נגנים מהשורה הראשונה, כמו ג'רום ריצ'רדסון בסקסופון-בריטון, אלט, וחליל צד; פיל וודס באלט ובקלרינט; סנוקי יאנג בחצוצרה; בן טאקר בבאס, והמתופף גריידי טייט.
הקטעים זורמים בגרוב אדיר ללא רגע דל במלודיות ובעיבודים נפלאים, כמו "Post No Bill" עם קטעי סולו של הפסנתרנית פאטי בון, חליל הצד של ריצ'רדסון, שהוא ספק נושף ספק נוהם לתוכו, וכן סולו מאלף של וודס באלט. ישנה גם בלדה נוגה ומרגשת במיוחד בעלת שם מדליק - "Laz-ie Kate".
אך גולת הכותרת היא קטע פאנקי בשם "Daylie's Double", שאותו כתבה אשתו של נלסון, אודריי, כמחווה למפיק דדי או-דיילי משיקאגו, שבה הוקלט האלבום. *