לפני זמן מה אמר לי חבר שהדבר הבולט ביותר במשבר הוא שאף מנהל השקעות ושום חברת השקעות לא היו שונים מהשאר. אמירה זו, אני חייב להודות, פגעה בצורה קשה באגו שלי. עם זאת, אמירה זו היא אחת המעניינות ששמעתי באחרונה.
כיצד קרה שבמדינה שבה קיים אחד ממאגרי המוחות הגדול בעולם, לא הצליח אף מנהל השקעות לנבא את עוצמת המשבר. הסיבה אינה שמנהלי ההשקעות בישראל אינם חכמים או טובים. אני דווקא מאמין שרובם דווקא ניחנים בתכונות האלו. הבעיה היא שכולם חסרים את התכונה החשובה ביותר שדרושה למנהלי השקעות - בטחון עצמי.
איני מתכוון לבטחון שדרוש לתחזיות מגוחכות בדבר הנקודה שאליה יגיע הדולר בעוד כך וכך חודשים, או הרמה שאליה יטפס (או ייפול) מדד ת"א 25 בסוף השנה.
איך נפטרים מאפריקה
אני מתכוון לביטחון עצמי מהסוג שהיה גורם למנהל ההשקעות להוציא את מניית אפריקה מהתיק שלו ולעמוד בלחצים שמופעלים עליו להחזיק אותה, על אף השכנוע הפנימי שלו שהמנייה מנופחת.
על מנת לעמוד בלחצים כאלו מנהל ההשקעות אינו זקוק לידע - כולם בסיטי ידעו שאפריקה נסחרת בשווי לא ריאלי. כדי לעמוד בלחצים, זקוק מנהל ההשקעות לביטחון בידע שלו וזה ממש לא עניין של מה בכך.
תארו לכם מצב שבו אתם רואים את המנייה שהמלצתם ללקוחות שלכם למכור, עולה מדי יום במשך שנה. כמה מנהלי השקעות יעמדו בלחץ כזה? הלקוחות יסיקו מייד שאין לכם מושג, יעברו מקופת הגמל שלכם לקופה שכל מה שיש בה היא אותה מניה, העיתונים יהללו את הקופות והקרנות שמחזיקות בה והשיגו תשואה מרשימה - והכל ילעגו לכם. הביטחון העצמי שלכם יצלול מתחת לאדמה.
מה כל זה משנה אם לאחר זמן מה המניה מתרסקת ומותירה אחריה חללים רבים בשדה הקרב הפיננסי? מנהלי ההשקעות שהחזיקו בה כבר זכו לדקות התהילה שלהם, ומצגת החברה שלהם כבר מזמן כוללת שקף שעליו מודבק גזיר מהעיתון שמתאר את "הצלחותיהם".
אוי למי שהתכונן מוקדם מדי
אובדן הביטחון העצמי נובע מהמירוץ המטורף אחר התשואות לטווח קצר ששיגע את הענף בשנים האחרונות. כולם רצו להיות חלק מהקונצנזוס, ואוי לזה שראה את הרעה המתקרבת ולרוע מזלו הכין את התיק שלו לכך מוקדם מדי. כמו במסיבת ריקודים בכיתה ו' שבה אף אחד לא רוצה להיות הראשון שעולה לרחבה.
השוו נא בין התחזיות שניתנו בשנה שעברה לאלו שניתנו בימים האחרונים. בכמה תחזיות ראיתם את מניית כי"ל מופיעה בשנה שעברה לעומת מספר הפעמים שהיא הוזכרה כמניה האטרקטיבית השנה?
זה שורש הבעיה. אלו שסברו בשנה שעברה שהמניה יקרה, כמעט ולא השמיעו את קולם (לא, לצערי לא הייתי ביניהם). הם נאלמו בעיקר בעיקר בגלל שאז אמירה נגד כי"ל נתפשה כמעט כחילול השם.
שחצן לא קטן
מי שמעוניין לראות כיצד נראה מנהל השקעות שבטוח בעצמו, מוזמן לחפש ביוטיוב את הסרטון משנת 2006 שבו עומד פיטר שיף על הבמה בכנס של משווקי נדל"ן, וללא מצמוץ הוא מספר להם שבעוד זמן מה רובם עומדים להיות מובטלים.
נכון, פיטר שיף הוא שחצן לא קטן ולפעמים אפילו הוא טועה, אבל זה בכלל לא העניין. פיטר שיף, כמו וורן באפט, כמו ג'ורג' סורוס לא נותנים לכותרות העיתונים או לזעקות של הלקוחות שלהם לשנות את דעתם.
הם הצליחו לא רק בגלל השכל שלהם ויכולתם לקרוא דוחות כספיים. הם הצליחו בשל יכולתם לתרגם את מחשבותיהם למעשים ולדבוק בהם לאורך זמן.
יש שיקראו לשנת 2008 שנת "משבר הסאב פריים" או שנת "משבר הנזילות". אני קורא לה "השנה שבה הלקוחות הפכו להיות בעלי ביטחון רב מזה של מנהלי ההשקעות".