בקדנציה שלו עשה הנגיד מספר לא קטן של צעדים שהתבררו בדיעבד כשגויים. בין אלו אפשר להזכיר את העלאת הריבית באמצע מלחמת לבנון השנייה שנעשתה בשל החשש התמוה מעלייה באינפלציה וכן את רכבת ההרים בריבית הנומינלית במחצית הראשונה של השנה שעברה.
אבל, אי אפשר לגזול מפישר את הקרדיט על היותו הראשון מבין כל הגופים הכלכליים שזיהה את עוצמת המשבר. פישר הבין כבר במאי שעליו לבצע תפנית חדה במדיניות המוניטרית והחל להפחית את הריבית באופן אגרסיבי ובכך תרם את חלקו למניעת העצמת המשבר. כל ההערכות הן שהערב ימשיך הנגיד להפחית ריבית, ובחצי אחוז נוסף ובכך יביא אותה לרמתה הנמוכה אי פעם, 1.75%.
אני סבור שבנקודת הזמן הנוכחית, צריך הנגיד להתעלם מהקונצנזוס ולהותיר את הריבית על כנה.
למי ששכח אזכיר שהפחתת הריבית נועדה להקל על המגזר הפרטי והעסקי בכך שהיא מקטינה את עלויות המימון שלו ומתמרצת אותו להגדיל אשראי. אלא שהכלל הזה כבר מזמן חדל להתקיים במשק הישראלי (ובעצם בחלקים רבם אחרים בעולם המערבי).
הריביות הנומינליות שמשלמים כיום נוטלי האשראי הן גבוהות מאלו ששילמו כשהריבית הייתה גבוהה יותר. הריביות על ההלוואות עלו בשל עלייה דרמטית במרווחים שאותם דורשים הבנקים. לכן, הפחתה נוספת של הריבית, כמו זו שלפניה לא יבואו לידי ביטוי בכיסם של המשתמשים הסופיים. למען הדיוק, היחידים שנהנים מהפחתת הריבית הם הבנקים שמקורותיהם הופכים להיות זולים יותר.
פתרונות אחרים להנזלת השוק
לא רק זאת אלא שזהו גם השלב שבו הפחתת הריבית נושאת בחובה את הסיכון שתוך זמן מה היא תתורגם לעלייה באינפלציה ואז שוב ייאלץ הבנק המרכזי לשנות כיוון ולחזור ולהילחם באויב החדש ישן.
אפשר להגדיל מקורות האשראי במתן ערבויות ממשלתיות לבנקים (כפי שאכן נעשה) ו/או הקטנת התמריץ של הבנקים להפקיד את מקורותיהם בבנק ישראל.
בסופו של דבר, הפחתת הריבית בשלב זה, משמעותה יישור קו עם בנקים מרכזיים אחרים בעולם שנוהגים כך בשל בעיות קשות שקיימות אצלם. למזלנו, משבר תחילת העשור גרם למערכת הבנקאית ולרגולטורים בישראל לנקוט במדיניות שהקטינה במידה ניכרת את השפעת המשבר הפיננסי העולמי על המערכת הפיננסית המקומית.
זו בדיוק הנקודה שבה פישר צריך ליטול שוב את שרביט המנהיגות הכלכלית (שהולכת ונעלמת ככל שמתקרבים לבחירות) ולעשות את מה שצריך ולא את מה שפופולארי.
להנהיג. לפעול בניגוד לפופלוס קונצנזוס