"חשבתי על פורמט של מעין ספר שירה, שנמצא על-יד המיטה ובכל פעם שפותחים יש משהו שנוגע ישר ללב", כך מתארת מיכל שמיר את "אסיף", ספר האמן שהוציאה לראשונה, באמצע הקריירה, שבמהלכה זכתה בפרסים והציגה בתערוכות רבות, אישיות וקבוצתיות. בשנים האחרונות היא עומדת בראש המחלקה ללימודי אמנות במכללה האקדמית ספיר. "חשוב לי להוציא אותו ממגדלי השן של המוזיאון ועולם האמנות", היא אומרת על ספרה, שנועד להיות כלי אינטימי, בלתי אמצעי, למפגש בין אדם לאמנות.
הספר יצא לאור בימים אלה, במקביל לתערוכתה החדשה במוזיאון הרצליה. בתערוכה, "נאסף", היא מציגה עבודות צילום המתחקות אחר מובנו הקלאסי, הראשוני, של המונח "Nature Morte" (המקבילה העברית "טבע דומם" מאבדת משהו מכוחו של הביטוי המקורי). לעומת הספר הקטן והצנוע, העבודות בתערוכה גדולות מידות, מבהיקות ומושכות עין. הן אסתטיות להפליא, ונדרש מבט שני, מתעמק, כדי להבחין במרכיביהן העגומים.
במשך מספר שנים אספה שמיר וייבשה פרחים וקוצים, ולצדם פרפרים ושאר חרקים שגוועו. בעבודותיה היא מסדרת אותם בזרים ובתפזורות, וכך מביאה לידי ביטוי את הסתירה העמוקה בין משיכה ודחייה. היא מעמתת בין היופי החי למרכיביו הפריכים, השבריריים, ורומזת לרומנטיקה של המוות ולעצב ההתכלות.
העבודות נעשו בטכניקה של סריקה ישירה על גבי סורק מדויק, שבאמצעותו היא משמרת את העוצמה התלת-ממדית של הפרטים. פרחים קמלים, זבוב שנלכד, סוכריה נמסה או קורי עכביש ואבק - כולם נראים כמעט אמיתיים, כאילו לבשו חג והתייצבו לצילום למזכרת.
בספר המרכיבים זהים, אך השפה הוויזואלית שקטה ומרומזת. את כנפי הפרפר הדקיקות והפגועות בקצותיהן היא מחברת ברישום קו עדין לדמותו של אביה המתרחק בגבו אל המתבונן. את הפרח הארגמני המיובש היא מציבה ככתם דם ראשוני, מפתיע במיניותו.
בניגוד לקטלוג, המלווה תערוכה במידע ויזואלי ובמאמרים אקדמיים ואוצרותיים, ספר אמן הוא יצירה אישית העומדת בפני עצמה. שמיר מעידה כי היא רואה את הספר כ"עוד עבודה בתערוכה": "בעיניי יש בו את החמלה, האיסוף, הידיים, הנגיעה, הכאב - כל מה שאין בהגדלות העצומות - שם יש את המקום המדעי, המחקרי, המנוכר יותר", היא אומרת.
לדבריה, אף שגם בעבר עסקה בנושאים דומים, הפעם יצרה סדרה הומוגנית, שמקורה הרגשי מתחבר עם העיסוק האינטלקטואלי באמנות: "כל הסדרה משלוש השנים האחרונות היא סביב פטירתו של אבי. הליווי של ההורים במסלול החיים, הבגידה של הגוף, הקמילה האיטית שלו".
בהתאם למשאלתה של שמיר, ספרה הוא חוויה פואטית, מרירה-מתוקה, כמו זיכרונות ילדות - לא בהכרח הנעימים שבהם - המזדחלים לתודעה ומעוררים רגשות מעורבים, של כמיהה והתרפקות מחד, ושל החמצה ופיכחון מאידך. באמצעים מינוריים, ברגישות ובעדינות אמהית, שמיר מצליחה לשחזר ולגעת בחוויה חשופת הברכיים של ריצה שרוטה בשדות. הידיים המצוירות כמעט תמיד "נדקרות" במשהו או נעקצות, כשהן מעזות לגעת. ברישומיה ובקומפוזיציות המדויקות היא לוכדת את תחושת היופי והכאב החריפים יותר בעוצמתם הראשונית, בילדות, שמתפוררת ברגע שנוגעים בה. היא מעבירה את טעם האבק הנדבק בזיעת הילדה שהייתה, כמו זו שדליה רביקוביץ' היטיבה כל-כך לתאר בשירה.
במקביל, מציגה שמיר בתערוכה קבוצתית בגלריה שלוש בתל-אביב, רישומים מספר האמן. *
"אסיף" ו"נאסף" - מיכל שמיר, ספר אמן ותערוכה במוזיאון הרצליה, תערוכה (קבוצתית) בגלריה שלוש, חיסין 5 ת"א
גרגורי שלא הכרתם
"קבוצת מסגרת" מציגה במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד את המיצב הביקורתי "גרגורי" - שם קוד לכל אותם מאבטחים, שומרים ומנקים, שאיננו מבחינים בהם
"גרגורי" הוא שם הקוד שבו מכנים אנשי "קבוצת מסגרת" את השומרים בפתחי הקניונים והחניונים, המנקים במשרדים, העובדים בתחתית הסולם, שאנו כמעט לא מבחינים בהם בעוברנו. "האנשים השקופים", ה"גרגורים" של עולמנו הצר, זוכים לפתע במבט משתהה, במיצב שהציבו אמני הקבוצה במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד.
בקבוצת מסגרת, שהתגבשה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, חברים סמדר אליאס, ויקטור אללוף, טל דולב, יעלה חזות, ויק יעקובסון פריד ומיכי רוזנפלד. האוצרת, רעיה זומר-טל, מציגה את עבודתם כראשונה בסדרת תערוכות של קבוצות אמנים שיוצגו במוזיאון. העבודה הקבוצתית עצמה היא סוג של "אמנות שקופה". כיוון שהאמנים מחויבים לתוצאה משותפת, הם יוצרים וחותמים יחד על העבודה, ואין אפשרות לזהות איזה פרט ביצירה נוצר על-ידי איזה חבר -מסבירה האוצרת. "זו התערוכה הראשונה של הקבוצה הצעירה, והבחירה להתמקד בביקורת על מחיקת הפרט מעניינת במיוחד".
"גרגורי" מייצג תת-תרבות בשולי החברה. אנשים המתקיימים בתודעה כ"אביזרים אנושיים", היוצרים סביבה נוחה יותר לחברה.
התערוכה מוצבת במרחב המוזיאון כסדרה של "הפרעות" בחלל, המשרתות את האמירה הביקורתית של הקבוצה. יד מושטת בחלוק לבן וכפפות פלסטיק צהובות, אוחזת בדלי וסמרטוט. קבוצת פסלים במידות אדם, ה"עוסקים" בניקיון כתם צבע גדול, באמצע האולם המרכזי. "לתלבושת האחידה אין ראש ואין פרטים מזהים - רק איברים חיוניים לביצוע מטלות", מדגיש טקסט התערוכה ומסב את תשומת הלב לעובדה שכמעט וחמקה מעינינו - אנחנו לא באמת מבחינים בפניהם, בסממני האישי והייחודי של ה"גרגורים" בעולמנו.
הביטוי האמנותי אולי בנאלי וישיר למדי, אך התוצאה הומוריסטית ומחלחלת לתודעה. עצם הצבת העבודה, על חלקיה הפזורים במוזיאון - כאן רגליים הבוקעות מהקיר ושם דלי מונח או ארגזים שנתקעו בדרך לשום מקום, יש בה התכתבות עם אסכולת הדאדא שהביא מרסל ינקו לעין הוד. *
"גרגורי" - קבוצת מסגרת, מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד, א'-ה' 9:30-15:30, ו' 9:00-14:00, שבת 10:00-16:00, www.jancodada.co.il
מסך של ערפל
הצייר האמריקני-ישראלי ירדן וולפסון מציג ציורי שמן של חפצים מסביבתו הקרובה, שמצוירים באופן מעורפל
ציורי שמן של הצייר האמריקני-ישראלי ירדן וולפסון מתעתעים. חלקם נוגעים במציאות קונקרטית, באמצעות ציור אובייקט קלאסי, אך לצדם אותה המציאות עצמה מצוירת במעורפל, כמבעד לעיניים דומעות או זיכרון מרוחק. הפרטים נותרים מרומזים, כמו משימה להשלמה בראשו של המתבונן - תרגיל בגשטאלט. מה שנראה כאגרטל פרחים צבעוניים בעבודה אחת, הופך לבבואה בשחור-לבן-אפור בציור הסמוך, ולמשיחות מכחול בשכבות של צבע אדום אחיד בשלישי. "אלה הם 'מצבי הוויה' שונים, של אותה סביבה", הוא מסביר, ומכאן גם שם התערוכה שהוא מציג בגלריה רוטשילד פיין ארט בתל-אביב.
וולפסון מצייר את הסביבה האינטימית שבה הוא חי - הסטודיו, הסלון, חפצים ביתיים מחיי היומיום, המשמשים לו כמודל טבע דומם. באופן העברתם אל הבד הוא כמו לוכד את האור הנופל עליהם, או עובר בעדם, ומעיד על הלך רוח או על שעות היום השונות. מה שנותר מהאובייקטים הוא רק טביעת עין, נוכחות שלעתים נעדרת ונותר ממנה רק הד ויזואלי.
*אתה משתעשע במתח בין ציור מסורתי לעכשווי-קונספטואלי?
"אני מתייחס לכל סדרה כעבודה אחת, שיש בה שלושה או ארבעה חלקים. גם החלקים היותר מופשטים וציורי המונוכרום הם קלאסיים, אבל יש משהו מאוד עכשווי בהצבה של יצירות זו לצד זו כיחידה אחת מורכבת, למרות שלכאורה הן יכולות לעמוד כל אחת בפני עצמה. התחביר הזה, יוצר מכלול שמעיד על הוויה פנימית, מצבים משתנים, שמעבר לציור הבודד.
"אם אנסה להסביר את עצמי באופן פילוסופי, זה יישמע מאוד פורמלי, אבל כצייר אני מכוון לחוויה ויזואלית וגופנית. הציור הוא פעולה פיזית וההתבוננות היא חוויה פיזית. אני נהנה לצייר את אותם דברים באופנים שונים. אני חווה את זה כסדרה. כאשר העבודות מוצבות בגלריה הקשר הזה לעתים נעלם, אבל כשהוא מופיע מתרחשת הבנה ברובד עמוק יותר".
וולפסון נולד ב-1960 בלוס-אנג'לס, לאב ישראלי ולאם אמריקנית. לאחר שסיים לימודי אמנות בקליפורניה ובאוניברסיטת ייל, הגיע לישראל והתגורר בירושלים עשר שנים, עד 2002. במהלך שהותו בישראל, לימד בבצלאל ובקלישר, בין היתר. בשנים האחרונות חזר לארה"ב וכיום הוא מתגורר בקולורדו.
לדבריו, לאור הישראלי העז, הבוהק והחד הייתה השפעה רבה על עבודתו והוא ממשיך להיות נוכח גם בעבודות המאוחרות, שנוצרו בארה"ב. עם זאת, דווקא השפעות של ציור אמריקני ניכרות מאוד בצבעוניות האקספרסיבית אך המובלעת. כך, הוא יוצר חיבור בין האמן השכלתן, החוקר והמודע, לבין היוצר הרגשי, העוקב אחר זרם התודעה שלו.
"אני מוצא את עצמי מצייר את חלל הסטודיו או הסלון, והפרופורציות של השטח הן 'רותקו'. זו הגיאומטריה שמתחת לפרטים. כשאני משחק כך עם רותקו אני חוקר את היומיומי. הסלון שלי, הכורסה או השטיח והאור הנכנס - ואני בתוכם, יוצר יחס אינטימי עם המצבים האלה. מעניין אותי לגעת במשהו שמעבר לחפצים".
*זו אופטימיות שפוגשת מלנכוליה?
"זה לא מלנכולי. אולי משהו יותר איטי, פנימי. אפשר לומר אפילו רוחני". *
"מצבי הוויה" - ירדן וולפסון, גלריה רוטשילד פיין ארט, שד' רוטשילד 140 ת"א, ב'-ה' 11:00-18:30, ו' 10:00-13:00, שבת 11:00-13:00
להתראות נעורים, שלום אהבה
קרן גפן מציגה במוזיאון ינקו דאדא את "מעולם לא אהבתי כמו שאהבתי אותה", תערוכת ביכורים חשופה וכואבת. ענת ברמן מציגה מיצב החושף את שפת הסימנים הפרטית שלה
"מעולם לא אהבתי כמו שאהבתי אותה", תערוכת הביכורים של קרן גפן, אף היא במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, היא תערוכה חשופה וכואבת, ממש כמו שמה. גפן, בוגרת המדרשה לאמנות בית ברל וזוכת קרן שרת לאמן צעיר 2008, הציגה בעבודת הגמר שלה לפני כשנתיים ציורי ענק על בדים של 4 מ"ר, והצליחה להותיר רושם של אמנית שעוצמתה עוד תתגלה בהמשך.
בעבודותיה אז שלט הגוון האפור. הן נראו כרמיזות לדיוקן, שנותרה ממנו רק הילת שיער, ברמות שונות של הפשטה. ההעזה שהותירה משטחי בד גדולים "לא מכוסים", יצקה בהן כוח. תזכורת לעבודות אלה מופיעה בתערוכה כעת בציור שהגוון השולט בו הפעם ורוד דווקא. אך בניגוד לקונוטציות המתקתקות המתלוות בדרך-כלל לצבע, גפן לא מותירה מקום למתוק. מבין השורות של ציוריה היא נראית כמי שאמנותה נובעת מתוך חוויית כאב עזה.
בתערוכה, שאצרה אלינור עשת, ניכר ריסון מסוים שכפתה על עצמה גפן במידות העבודות, ולעומתו הציור עצמו הופך לכלי משתלח ומתפרץ, חסר עכבות ובלתי נכנע לתכתיבים חברתיים. מוטיבים מופשטים של קווי מתאר הופכים כאן לדמות בעלת פנים אמיתיות (וגם שם), אך אלה עוותו והושחתו מכוחו של כאב הפרידה, שכן או לא עומדת מאחורי הזעקה המצוירת. את היכולת להתערטל כך מבחינה רגשית בציור אפשר לייחס לאיזו איכות צעירה, כמעט תמימה. כמו שיר אהבה רוקיסטי, גרסת הציירת.
לצד גפן, ענת ברמן מציגה את "Backgraound" - מיצב רצפה זהוב, כמו אריחים שעל גביהם היא משרטטת בציור מינימליסטי את שפת הסימנים הפרטית שלה. ברמן, אמנית שכבר הציגה במספר תערוכות בשנים האחרונות, משתמשת בתרשימים סכמטיים של בית, אישה, מכונית וצמח פורח, ואלה חוזרים ומופיעים בעבודותיה בהרכבים שונים, כמו מעניקים לה איזו נקודת אחיזה ויציבות. במיצב זה היא מצליחה להעביר את אותם האלמנטים לקנה מידה גדול, מבלי לפגוע באיכות הקווית הדקיקה שלהם. *
"מעולם לא אהבתי כמו שאהבתי אותה" - קרן גפן; "Backgraound" - ענת ברמן, מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד