עצבות שקטה ותחושת השלמה פרושה כסדין על פני החלל בתערוכתה של גליה גור זאב, שתינעל בשבת הקרובה בסדנאות האמנים בתל-אביב.
יש משהו לא אישי בדרך שבה גור זאב מצלמת "דירה" שנעזבה, אך מבעד לצילום הפורמלי, המתעד בלי הנחות את העלוב והמוזנח, עולה לפתע ידיעה ברורה שלא מדובר פה בחלל סטרילי. הכאב עולה מהרהיטים המעטים שנותרו כמו אחרי סערת הפינוי, ולצדם ריבועים בהירים שהותירו התמונות שהוסרו מהקירות. עניבה שנותרה תלויה בודדה על הקיר, והז'קט שנפרד ממנה, מדגישים את הריקנות שנותרת בלכתו של אדם אהוב.
סדרת הצילומים שמציגה גור זאב נעשתה בדירת הוריה, לאחר פטירת אביה. האוצרת, ורד גני, מתארת את תהליך הצילום שנעשה במקביל לפינוי הבית, ומסבירה כי התצלומים "שמים דגש על השתנותו של חלל המגורים והחשיפה הכרוכה בתהליך התרוקנותו". החפצים האישיים ופריטי הלבוש מתרוקנים ממשמעות כאשר אין בהם חפץ עוד.
עבודתה של גור זאב נראית מצד אחד כסיכום פרטי, ומצד שני כמסע שכלתני לתיעוד האירוע הטמיר של מותו של אדם אהוב.
בעמדתה האינטימית, כבת המתבוננת בבית הוריה, היא אינה חפה מביקורתיות. המבט הצילומי שלה מדגיש את הפשוט, חסר הייחוד והסתמי שבדירת המגורים, בבגד, בחלונות שצופו בחומר מיושן שאמור לסנן את אור השמש הקופחת, אך משמש בעיקר לצבוע את החלל בגוון משלו. אור סגול ומוזר זה הוא אולי הסממן ה"אישי" ביותר המבצבץ בין הכתלים.
גור זאב אינה מתרפקת על זיכרונותיה, ולהפך - נראה כאילו היא מקשה על עצמה ואינה מוצאת מנוחה, כמו נקלעה למצוקה בחיפוש עקר אחר "מה שנשאר" אחרי ההתרוקנות הזו, של הבית, של העולם.
בכך היא מציגה התמודדות דומה אך רחוקה מזו של הצלמת רונית שני, שבתערוכה שהציגה לאחרונה בעין-חרוד טרחה והכניסה סדר ו"כבוד" בצילום המקטלג את חפציהם של הוריה שנפטרו. גור זאב מעדיפה את הכאוס, את סערת הרגשות והאבק שנותר מתחת לרהיטים, ומותירה את הפרידה בלתי גמורה. *
"אחרי הכל", גליה גור זאב, סדנאות האמנים, אליפלט 18 ת"א, ד' 17:00-19:00, ה' 15:00-20:00, ו' 11:00-13:00, ש' 11:00-14:00 (עד 6.6)