אני לא מכיר את אילן שילוח. מעולם לא החלפתי איתו מילה. מהמעט שאני יודע עליו, שהוא שירת שירות קרבי אמיתי. אני אולד פיישן כזה. השירות הצבאי עוד נחשב אצלי. למה? כי אני מעניק ערך להחלטות שנעשות בגיל 18 בדרך הכי טבעית, לפני שהחיים מתחילים עם כל החישובים וכל החשבונות. ואם בחור בן 18 הולך לתת מעצמו עד הסוף בשביל המדינה - כן, בשביל המדינה - הוא נמצא אצלי בשורת החיוב.
אני משוכנע כי אילן שילוח באמת מאמין במה שהוא כותב במודעות למען הצלת ערוץ 10. יכול להיות שהוא טועה. לא זה העניין, אבל כשסטלה קורין-ליבר כותבת על התעלול הנמוך של שילוח ומייחסת לו כוונה צרה שהוא רק חושש מפגיעה ברווחיו - זה ממחיש לי פעם נוספת את הדרך הארוכה שעשינו מהאמונה לציניות, מדיון באישו לפגיעה באיש. נעשינו מנהלי חשבונות.
הכותבת כלל אינה מעלה על דעתה ששילוח באמת מאמין במה שהוא עושה. אפשר להתווכח איתו, אפשר להתנגד, אפשר ללעוג - אבל מאיפה הביטחון כי כל מה שמניע את שילוח הוא החשש שיסגרו לו את צינור הכסף, כלשונה.
כיצד מבקשת הכותבת לשכנע אותי? סתם ככה בזריקת מילים מכפישות?
תרשו לי לא להאמין לה. שילוח בגיל 18 היה מוכן למסור את נפשו. איך אני יודע ? כי ככה זה ביחידות הלוחמות. ומאז ועד היום הוא השתעבד רק לכסף? זה המניע היחידי שלו? פעם היה מוכן לתת דם - והיום רק לקבל דמים? אני פשוט מסרב להאמין שהפכנו לציניים מוחלטים.
ביום שאאבד את האמון שלי, לא יהיה לי מה לחפש פה. כן, אני מאמין לשילוח, למרות שאני חושב שהוא טועה.
* יגאל גלאי הוא איש תקשורת ויועץ אסטרטגי.