הטרגדיה שנפלה אתמול (א') על משפחת רמון קשה, וקשה מנשוא משום שהיא כפולה. מדינה שלמה עומדת ומזילה דמעות, וכותרות העיתונים עוסקות כולן רק בסיפור השכול של רונה רמון.
מאחורי הסיפור הטרגי הנ"ל, נולדה הזדמנות לבחון כיצד ואיך מגלגלים חדשות מרגע האירוע ועד פרסומו. מחד גיסא, דובר צה"ל מחוייב להודיע למשפחה על מות הבן לפני שהוא משחרר את העיתונות לפרסם, מאידך גיסא, התקשורת הזרה פירסמה את הסיפור במלואו.
יתרה מכך. אתמול (א') בשעות הצהריים המאוחרות אנשים התחילו להעלות בפייסבוק תמונות של אילן רמון וציינו את פועלו, בטוויטר אנשים פרסמו את הפרטים במלואם, ואפילו בדיאלוג בין עורכים בתקשורת על גבי הרשת הם כתבו זה לזה - "כולנו יודעים ומחכים להודעת דובר צה"ל".
אתמול פורסם כי התקשורת ארבה לרונה רמון ליד ביתה עוד בטרם הגיעו אליה נציגי צה"ל, וכך היא הבינה את גודל האסון. לא ברור האם יש אמת בסיפור או לא, אבל יש מסקנה ברורה מההתרחשות הטרגית של אתמול.
אולי לחלקנו יש גישה לאתרים זרים, השמועות מגיעות אלינו, אבל יש דברים שאנחנו, התקשורת, צריכים לשמור לעצמנו. השמועה מגיעה, אבל לפעמים צריך לשמור על כבוד המשפחה וכבוד המת.
הצנזורה מאז ומעולם היתה בתחרות עם סרן שמועתי, קל הרגליים. האינטרנט, פייסבוק וטוויטר רק הוסיפו כושר לשריריו ותאוצה ללשונו.
הצנזורה לא תנצח לעולם, אבל לפעמים צריך להניח את הטכנולוגיה בצד - ולתת לרגש ולפן האנושי להכריע.