זו אותה האהבה
אילן וירצברג, "בזמן אמת". הפצה: היי פידליטי ■ דיסק יפהפה, נעים לאוזן, סתיו ישראלי, בוגר, מפוכח וומאופק
אפשר להתבגר בכבוד.
לא חייבים להתבזות ביצירת אלבומים בינוניים, שמשקפים חידלון אמנותי וחוסר אונים יצירתי.
לא צריך להתפשר בשליחת סינגלים מרוככים לרדיו, רק כדי שעורך זה או אחר יואיל בטובו להתייחס אליך.
לא צריך. לא חייבים. באמת שלא.
את המציאות אתה יכול ליצור בעצמך, בדרך שלך. בתנאים שלך, במגרש הפרטי שלך, גם אם התנאים שאתה מציב כוללים יצירה בת עשר דקות ורבע שפותחת בסערה את אלבומך החדש.
גם כך.
רק כך.
לפני רבע מאה, בלב שנות ה-80, אילן וירצברג היה המפיק המוזיקלי המבוקש בישראל. הצליל המרהיב של אלבום המופת "בציר טוב", שבו ניסח והגדיר מחדש את יצירתה של המשוררת יונה וולך בעזרת שותפו שמעון גלבץ, זימן אותו לנורית גלרון ולגלי עטרי, שמכרו בעזרתו עשרות אלפי עותקים מאלבומיהן המצוינים "משהו בלבבה" ו"אמצע ספטמבר". וירצברג היה שם, כששמוליק קראוס ביצע את שירו האלמותי "רואים רחוק רואים שקוף". הוא להט בעצמו עם "על מדרגות התיאטרון". פגש את "הקליק". ואף הלחין מוזיקה לסרטים.
ואז, לא ברור איך, הפסיק להיות רלוונטי.
הדור החדש, שנות ה-90 העגמומיות, הותיר את הגיטרה המופלאה שלו מאחור. וירצברג נאלץ למצוא את עצמו. מפנים שהזמן הטוב והמיטיב עבר. שכעת זו תקופה אחרת ועליו להיאבק על מקומו. תוך כדי מסעו האישי החליט שאם הקהל לא מגיע אליו הוא יגיע אל הקהל במו ידיו ואישיותו, ויצר עבורנו אתר אינטרנט פורץ דרך, נדיב, שבו אפשר להקשיב לחומרים רבים בחינם, עוד הרבה לפני שמישהו המציא את המייספייס או את היו-טיוב. וכל אותו הזמן המשיך ליצור, לנגן, להקליט ולהופיע.
כי אילן וירצברג תמיד ימצא קהל נאמן, אנין ומיושב בדעתו. קהל בוגר. קשוב. שמתחבר לרוק ישראלי למבוגרים.
בארה"ב המושג "רוק למבוגרים" מפרנס אלפים רבים של אמנים.
תחנות רדיו, אפ.אם סטריאו, מתכוונות אליהם ומוסרות להם מוזיקה של בני גילם המנוסים. רוק חמים, נוסע, אינטליגנטי במהותו. שונה בתכלית מכמוסות הפופ שמתנדפות להן מאחורי העורף בתחנות הממוסחרות לעייפה. תוכלו להאזין שם לאיגלז, לפליטווד מק, לאר.אי.אם, לסטיב מילר בנד, ממארק נופלר, המוח מאחורי הדייר סטרייטס, דרך דייויד גילמור המצמרר מפינק פלויד, ועד אריק קלפטון האגדי.
וירצברג, ברשותכם, הוא אמן, ונגן, לא פחות גדול.
אלבומו השמיני, "בזמן אמת", על הבלוזים קורעי הלב, הבלדות הרגישות, הפופ הנאהב והמלטף, לצד רוק רעשני שדורס את האוזניים, עשרה קטעים ראויים, מבוצעים ומופקים היטב, נסמך על האהבה הגדולה של חייו: הגיטרה האישית. אני זוכר שפעם, לפני שנים, במופע אחד במועדון צוותא בת"א, סיפר לי בהתרגשות כנה על החשמלית החדשה שקנה ואיך הוא מתכוון ללמוד אותה לעומק.
בגיל 58 זו היתה, ונשארה, אותה אהבה.
שני טקסטים של יונה וולך, לצד תמלילים אישיים ונוגעים של וירצברג עצמו, מתדלקים דיסק יפהפה, נעים לאוזן, סתיו ישראלי, בוגר ומפוכח ומאופק, על החיים שלנו. חיים אפרוריים. בלי דרמות גדולות. עם תשוקות רגעיות, השלמה וכנות. על המשפחה שנמצאת שם. הגעגועים שלא נגמרים.
הכאב שלא נפתר לעולם.
והשנים הללו שזולגות לנו בין האצבעות. אותן אצבעות שפורטות עכשיו על מיתרי הגיטרה. אותן אצבעות שצובטות בלב. שאומרות, בעדינות, ומרגישות, ברכות, שאולי בכל זאת יהיה טוב.
בסוף. *
יורו-טראש לתפארת
אביב גפן,It's Alright, It was meant to be a love song ■ הניסיון של גפן לקלוע לטעם הקהל, תחילתו במאמץ עצום וסופו במפח נפש גדול אף יותר
בארבעה בנובמבר 1995 הפך אביב גפן לזמיר הלאומי.
"לבכות לך", שיר שכתב לאריק איינשטיין, היה להמנון התקופה. ילדי הנרות שגדשו את הכיכר ראו בו גורו. עמישראל סלח לו על המרד. ועל כך שכינה את ראש הממשלה המנוח "שיכור".
ואז ביבי ניצח בבחירות.
ואז ביבי ניצח בבחירות בפעם השנייה.
באוקטובר 2009, כשהוא בן 36, רחוק רחוק מכאן, אביב גפן שוב ממציא את עצמו מחדש. הוא שר באנגלית שיר מתקתק, עם קלידים ברקע וחיוך מבויש, בשם It's Alright. הוא פונה דרך היו-טיוב לקהל הבריטי, בתקווה שיקבל ויחבק אותו, נער יהודי חביב שעושה פופ שווה לכל נפש. זה אולי לא מסתדר עם הצהרות אנטי-ישראליות בוטות בראיונות לכלי התקשורת באירופה. ואולי דווקא כן.
יחצניו של גפן טרחו לספר לנו ששירו החדש הצליח להיכנס לפלייליסט של תחנת Radio 2 של ה-BBC. ובקליפ החדש ששחרר בימים האחרונים נראה יום שמשי בניו-יורק, ובו מככבות שתי נערות טובות מראה, שמוצאות את עצמן מפריחות בועות סבון ענקיות לאוויר. הרחק מכל הפוליטיקה. מהמהומות. מהפרובוקציות. מהרצח ההוא. הכל בסדר, יו נואו. הכל בסדר אצל אביב גפן.
אבל מי זה אביב גפן?
גרסת רדיו של אותו שיר מבהירה שאולי לא הבנו נכון. גפן החדש הוא בכלל אייקון-אייטיז מתוכנת. דיסקו-ניו-ווייב. רובוט-סינתטי. יורו-טראש לתפארת. שמתכתב עם מצעדי הפזמונים האיומים של אירופה באותן שנים אפלות, מאירייז'ר ועד מישל קרטו. רק הכריות בכתפיים חסרות.
התודעה שומעת ולא מאמינה לעצמה. גביני העיניים מתכווצים באימה שוב ושוב. אבל אז לוכד את האוזניים שיר חדש נוסף, It Was Meant To Be A Love Song, שמזכיר באסתטיקה את תקופת האלבום "חלולים" מהניינטיז ונמשך בסאונד למוזיקת רחבות מיושנת ומכבידה.
מבולבלים?
גם אני.
סביר להניח שגם גפן עצמו.
למרות שנדמה שהקריירה של מי שהיה התקווה הגדולה של המוזיקה הישראלית, מלחין אדיר וגם תמלילן רהוט, עולה סוף סוף על המסלול הנכון, אני חושש שזו רק אשליה. שהניסיון לקלוע לטעם הקהל, תחילתו במאמץ עצום וסופו במפח נפש גדול אף יותר. אי אפשר למכור קרח לאסקימוסים. וקשה מאד לשכנע את העולם בעזרת אוסף של שירים סתמיים שהקשר ביניהם רופף. זה לא עובד. זה מעולם לא עבד.
מתבקש לערוך השוואה בין גפן, שעדיין לא עשה את זה, לבין אסף אבידן, שעושה את זה ממש עכשיו.
אבידן לא ניסה מעולם לעצב לעצמו פרסונה שאינה הוא עצמו. הוא לא מתחנף לאיש. ולא חולם לרכך מסרים או לקצר פזמונים. אם לא יתאים לו לחייך, הוא גם לא יחייך. אולי מפני שהגיע מהשטח, מתוך ההופעות עצמן, ללא מכונת יחסי ציבור משומנת היטב. אבידן לא זקוק להדלפות על פלייליסט זה או אחר, כי הוא זכה בדבר האמיתי: חוזה ארוך-טווח בתאגיד המוזיקה סוני-קולומביה.
וגפן?
הוא, אני מניח, ימשיך לחפש את עצמו שם וגם כאן. יעשה עוד תפניות. יבצע עקיפות. יתפלש בציטוטים מביכים. ויתפלא מדוע זה כל כך קשה. ומדוע הוא עדיין מדשדש.
עד היום שבו ייפול לו האסימון. עד אותו יום גורלי, שבו יחליט, בפשטות, להביט פנימה, לתוך עצמו, לא להקשיב יותר לאיש. רק ללב. ולשיר את מה שיש לו לומר.
אני מצפה לכך בכיליון עיניים. *